נח מאומן

אפשר היה לומר שסגירתו של האומן 17 בירושלים מהווה סוף תקופה, אלמלא התקופה הזו הסתיימה כבר מזמן. מכיוון שאין טעם או עניין נוסף לקבוע תאריך פטירה מדויק, או להיקלע לאמירות גורפות על אומת הדאנס שהיתה ואיננה עוד, או גרוע מכך - לקשר פעם נוספת בין הנפיצות האזורית והגסיסה התרבות, להבדיל מפריחת שוקי ההון הנוכחית - עדיף להתרכז באומן 17 - המועדון, המותג והלובלין כישות עצמאית ולנסות ולהבין את ההתנהלות שלו ודרכו אל הפנתיאון המכובד של נכסי צאן ברזל בדימוס, החל ממחר בבוקר.

במבט לאחור - מבלי להיות חנוך סמית - אפשר לראות שהקריסה הטוטאלית של החוויה המועדונית כפי שלמדנו להכיר אותה באמצע שנות התשעים, היא לא יותר מחזרה לפרופורציות הטבעיות, בהתחשב בשוק המצומצם אליו היא פנתה. עם כל הכבוד לקלישאות האסקפיזם של אזור א', תל אביב אינה עיר גדולה דיה בכדי להכיל ארבע מועדונים בסדר גודל של מעל ל-1,000 איש. הקיום שלהם, לפיכך, היה מצב א-נורמאלי, זמני לחלוטין. המגה-מועדונים לא נכשלו משום שהיו רעים – חלקם היו טובים יותר, חלקם פחות, בסך הכל מדובר בעניין של טעם – הם נכשלו משום שמראש לא התאימו לצרכים והמימדים של השוק. האלימות, ההתמסחרות והירידה בסטנדרטים הם לא הסיבות, אלא הסימפטומים שהולידה תחרות בלתי אפשרית, שלאיש לא היה סיכוי לנצח בה.

כאן בדיוק היה לאומן 17 – או לפחות באותן תקופות שברור היה שהוא מייעד את עצמו בצורה מוצהרת לקהל התל-אביבי, ובמינונים קטנים יותר לאחר מכן - יתרון על מתחריו. הריחוק הגיאוגרפי שלו ממרחב המחיה הטבעי של אחוז ניכר מהקהל שלו (למרות שחשוב להדגיש שהאומן היה בראש ובראשונה מועדון שנולד ומת ירושלמי), ניפץ את הניכור, הסיר את מחסומי הציניות והפך את החוויה לתובענית יותר, כזו ששווה להשקיע בה ולהתמסר לה. ומה היא החוויה המועדונית ללא המחויבות הבלתי כתובה בין המועדון לקהל? במידה מסוימת היה האומן, עבור הקלאברים, מה שמסיבות הטבע הן עבור הטראנסווים, עם ההתרגשות שמלווה את העלייה לירושלים, זמן ההמתנה המעט מתוח עד לתחילתו של הערב, האווירה שמתחממת כבר במכונית והשתיקות של הדרך חזור.

בניגוד לתפיסה הנאיבית והרומנטית משהו של ראובן לובלין, אלו לא היו מערכת הסאונד המרשימה, התפאורה המפתיעה, החלוקה הנכונה של החלל, העובדה שלסהר היו משלוחים מזילי ריר של תקליטים הכי טובים בכל שבוע, התאורה המהפנטת או הדי. ג'ייז האיכותיים, שהפכו את האומן למה שהיה. מובן שהם תרמו להעצמת החוויה ועזרו לחלק מסוים מן הקהל לענות על השאלה "מדוע האומן 17 הוא המועדון המועדף עליכם", אולם כל אלו, ללא אותה חוליה חסרה, האקסטרה-אפקט של ירושלים, על כל המשתמע מכך, היו חסרי תועלת. ההכרה הזו, כמובן, מצערת – הרי היינו רוצים לחשוב שהקהל יודע להעריך מקצוענות, אבל יותר מדי דוגמאות שחיות ובועטות ללא צידוק אמיתי, גורמות לנו להבין שלא כך הוא הדבר. מאנשים שמעריכים את הדגם החדש של טורבו-סאונד ומבדילים בין דייויד מוראלס לדייב סימ, הרי אי אפשר ללכת לקנות במכולת.

זו הסיבה שהאומן 17 לא נסגר הלילה - הוא נסגר ביום שבו נפתח הסניף התל-אביבי שלו. סניף שיש בו את כל מה שהיה לאחיו הירושלמי ואף יותר מכך, כולל הסקת מסקנות ולמידה מטעויות, אבל חסר את אותה נשמה, שמביא איתו מי שעשה מאמץ. הרי כמתקן גרידא, המועדון ברחוב אברבנאל נהדר לא פחות, ויכול לתפקד כאתר מצוין לאירועים נקודתיים שבהם נקראים כולם אל הדגל (אפטר פורים לפני שבוע הוא דוגמה מצוינת ורלבנטית), אבל כנראה שכבר לא יהיה בית. לא מכיוון שאינו מועדון טוב, אלא מכיוון שהחלומות של מי שבנה אותו, כבר לא יכולים להתגשם היום באותה תדירות. מצד שני, בחודש הבא מגיע לורן גרנייה להעיף לנו את התחת, ככה שהכובע נמצא כבר בהיכון לאכילה.

ובנימה טיפה יותר אישית - כוס אמק, היה שם כיף לאללה.