דינמו קייב

איל פרידמן מפרגן לגריינדרמן, פרויקט שבו ניק קייב חוזר לגראז' מתוסכל וכועס, ונפרד לשלום מהעיבודים הפומפוזיים

איל פרידמן
11/03/2007

לשמוע את "גריינדרמן" - אלבום הבכורה של גריינדרמן, להקתו החדשה של ניק קייב, זה כמו לראות ערפד מתעורר משנת היום שלו, מרים את מכסה ארון הקבורה ויוצא לשוטט. הממ, הערפד חושב לעצמו, אני אקח ביס מהצוואר של הבחורה הזאת, אני אכנס לבאר ואפרק את כולם במכות, נשבר לי הזין להיות הבן הטוב. כי אם קייב באמת היה ערפד, הוא היה צריך להישרף מזמן. הוא נחשף לשמש הרבה יותר מידי, והשיזוף הזה, שהעניק לו מראה, או ליתר דיוק – סאונד, מתקתק ואופטימי, מאד לא הולם אותו.

גריינדרמן היא הוכחה נוספת לכל מי שעדיין חושב שטיימינג זה לא הכל בחיים. אם התקליט הזה יוצא איפשהו בשנות השמונים, רוב הסיכויים שהוא היה מתקבל באכזבה מסוימת. היו כותבים עליו שהוא לא עומד בסטנדרטים שקייב הציב לעצמו ככותב שירים, שהוא לא אפל ומכאיב כמו שאר עבודותיו, שהוא מלוטש מידי. אבל היום התקליט הזה הוא הבשורה הכי מעודדת שיצאה מבית קייב מזה 13 שנה. אחרי סדרה קצרה של אלבומים מחורבנים היה נדמה שזהו, קייב המרדן והמעניש הלך לבלי שוב. ככל שעברו השנים ידענו שקייב רוצה להיות קצת פרנק סינטרה והרבה ג'וני קאש, אבל ברור יותר שאילו קייב של האייטיז היה רואה כבר אז את קייב של המאה ה-21, הוא היה נוחר בבוז, ומקווה שזה רק אחד מסיוטי ההרואין שלו.

עוד בוואלה!

הסרת שיער ב-18 דקות בלבד: פיתוח ישראלי חדש מציג טכנולוגיה ייחודית

בשיתוף לאונרדו קוסמטיקה

החלפתי ניק

"Nocturama" מ-2003 והאלבום הכפול "Abbatoir Blues/ The Lyre of Orpheus" מ-2004 היו בעיני תחתית היצירה שלו ונשמעו לי כמו גולם שקם על יוצרו. קייב הרומנטיקן תמיד היה שם ואפשר היה לשמוע אותו בקטנה אפילו באלבום המופלא של "Boys Next Door", הלהקה שהקדימה את הבירת'דיי פארטי. אבל אפילו ב"The Good Son" ו"Let Love In" – אלבומו הגדול האחרון מ-94' – היה ניתן לשמוע את עומק וגודש המאפליה בין הפסנתרים המתוקים וכלי המיתר. בשנים האחרונות המתיקות היא לא רק מה שנשאר – היא עלתה על גדותיה. ולא שיש לי משהו נגד קיטש. להפך. אבל גם קיטש צריך לדעת לעשות, ואני מעדיף את בלדות הדיסקו של הבי.ג'יז בכל יום נתון, על מטחי הגוספל המלוקקים והניסיונות לרגש בכח, שהגיעו מקייב בשנים האחרונות.

אם קייב היה מצטיין בפאזת השמאלץ הטוטאלי שלו (והקאוור ל"דיסקו 2000" של פאלפ, למשל, הוא הוכחה לכך שהוא יכול ובגדול) לא הייתי מתלונן. אבל כמה בנאליה אפשר לשאת מיוצר, שבכלל קיבל את הפריבילגיה לעשות דברים כאלה בזכות היותו כל כך יוצא דופן? קופסת הבי-סיידז שלו, שיצאה לפני שנתיים, הדגימה שדווקא בתקופה האיומה הזו שלו הוא הקליט כמה שירים נהדרים, רק שאותם הוא השאיר אותם למעריצים השרופים בלבד. כך שכן – טיימינג זה הכל בחיים. "גריינדרמן" בהחלט אינו תקליט ענק, אבל הוא היציאה הראשונה של קייב מהמטריקס של עצמו. והעולם האמיתי, אתם יודעים, הוא לא ממש יפה. כמה טוב לשמוע את ניק קייב שוב עושה משהו לא יפה.

זו תהיה הגזמה לומר ש"גריינדרמן" הוא אלבום חזרה לימי הבירת'דיי פראטי. כי אז קייב והלהקה באמת נשמעו כמו המיץ של הזבל של החיים, והיו מושתתים על מאה אחוז אמינות וזוהמה. אבל אם "גריינדרמן" אינו רק פרוייקט צד, אלא ישפיע גם על הכיוון הבא של להקתו הוותיקה הבאד סידז, כמו שאמר קייב לא מזמן, יש למה לצפות. את הלהקה הוא הקים עם שלושה מחברי הבאד סידז. מרטין קייסי הבאסיסט, ג'ים סקלאוונוס המתופף, ו-וורן אליס בגיטרות וגם בוזוקי חשמלי. קייב גם החזיק הפעם בחשמלית, ולמרות שההפקה שלהם מלוטשת מידי, זו עדיין אווירה של גראז'. בעיקר כי קייב נשמע פה מתוסכל וכועס, ואחרי זמן כה רב הוא לא עוטף את עצמו בעיבודים פומפוזיים, בתזמורות ומקהלות, אלא חוזר לפורמאט להקתי מצומצם ודחוס, כמו בימים בהם לא היו לא אמצעים לעשות את כל מה, שאולי עדיף שלא היו לו אמצעים לעשות.

ניק אייר

"Get It On", השיר שפותח את האלבום, מתחיל במילים "אני חייב לקום כדי לרדת ולהתחיל הכל מחדש / לרדת למרתף ולצעוק : 'בעט בעכברים הלבנים והכלבים השחורים האלה החוצה / בעט בעכברים הלבנים והבבונים האלה החוצה / בעט בבבונים האלה ובכל הבני זונות'". ואחרי שאסיר כמוהו יוצא מהכלא של עצמו, הוא כבר לא מתעסק ברומנטיקה המעייפת שלו. הוא רוצה, מת, לזיין. רק שכבר אף אחד לא פוזלת לכיוון שלו. "No Pussy Blues", גראז' Pאנקיסטי מצוין והסינגל הראשון מהתקליט, הוא לא הצהרת כח של מי שאונו עוד במותניו, אלא של חרמן בן 49 עם ליבידו משתולל והזין ביד. אני סוף סוף שוב מאמין לקייב. "Electric Alice" שאחריו, מזכיר טקסטואלית את "Watching Alice" מ"Tender Prey" מ-88', בימים בהם הבלדות של קייב היו משהו לבכות איתו. גם הפעם הוא מציץ על בחורה בשם אליס, רק שהפעם הרקע המוזיקלי הוא גראז' פסיכדלי והתחושה אינה דיכאון אלא מתיחות.

בכלל, רובו של התקליט הזה אינו מושתת על קתרזיסים - הלחנים שבו מינימליסטים ולראשונה מזה שנים הוא גם לא מנסה לרגש אף אחד. יש פה בעיקר אווירה מתוחה ולא נינוחה, של משהו שהדובר היה רוצה שיקרה. לפעמים נדמה לי שקייב מנסה לדחוס כמה שיותר, כדי ללכלך כמה יותר, כמו ב-"Depth Charge Ethel", עוד רוקנ'רול אנרגטי, שמזכיר קצת את "דיאנה", שוב מ"טנדר פריי". לא בטוח שתמיד העומס הזה הוא הכרחי, והלכלוך היה יוצא החוצה גם עם פחות ערוצי הקלטה, אבל זה בסדר. עדיף ככה.

" I Don't Need You To Set Me Free" הטוב והמלודי בשירי התקליט, הוא אחת מהצהרות הכוונות החזקות של התקליט – אני לא צריך שאתם המבקרים תשחררו אותי, אני יכול לעשות את זה לבד. ובין אם אלו המבקרים, המעריצים הוותיקים (או הוא עצמו), שגרמו לקייב לחטוף את הכאפה ואז את הקריזה, זה לא משנה. העיקר שהוא חטף אותן בשעה טובה.

ב"Love Bomb", השיר האחרון, הוא שר: "קראתי את הספר מההתחלה עד הסוף / הוא עשה רושם רב / כן, 20,000 עמודים בייבי / וקיוויתי לקצת הדרכה/ עמדתי בפני המראה/ ולטשתי מבט בהשתקפות שלי/ כמעט נעלמתי/ ולא עשיתי שום רושם ". השיר הזה מזכיר מאד את הגאן קלאב. נכון, קייב לא נשמע פה נואש עד כדי כך, לא כמו ג'פרי לי פירס זצ"ל ולא כמו מי שהוא בעצמו היה פעם, אבל אני מאמין לחיפוש העצבני שלו אחר השראה, אחרי משהו שאבד.

גריינדרמן, "Grinderman" (הליקון/Mute)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully