ארט דיירקטור: לני ריפנשטאל

“There’s no business like Shoa business.”

זה היה רק עניין של זמן: חברת אופנה משיקה קמפיין פירסומי עם קונוטציות שואתיות ברורות. מיד קופצים שומרי החומות – אנשי יד ושם ומכון ויזנטל – ומאשימים את "דן קסידי" בביזוי השואה. אנשי "דן קסידי" מצדם טוענים שמטרת הקמפיין היא למחות על תופעת הכחשת השואה. אם בונו הוא ארגון הומניטרי של איש אחד, מדוע שחברת אופנה לא תלחם על כבודה של השואה?

כל הפרשה הזו מוכרת עד עייפה וכל שחקן מכיר את שורותיו בעל פה. ראשית, המורדים, להלן דן קסידי: הם מבקשים לנהל דיון בשואה בשפה קצת שונה – הפעם, כנראה באמצעות הציצים של דוגמנית מזרח-אירופאית; המהלך הנועז לכאורה מעורר רפלקס פאבלובי בקרב האנשים שהמדינה משלמת להם לשמור על השואה שלא ייקרה לה שומדבר רע, ואלו האחרונים מזדעקים שככה לא יכול להיות; הפורומים האינטרנטיים גועשים, פתילי הטוקבק מתארכים. כל התכתשות כזו היא ניסיון להקים עמדות חדשות בשיח על השואה. הבה נתעלם לרגע ממה שיש ל"דן קסידי" ול"יד ושם" להגיד על השואה: הרטוריקה של שני היריבים שבלונית וידועה מראש.

ובכן, אחרי שמטאטאים את ההודעות לעיתונות זה מה שנשאר: מדינת ישראל, מגדיר אטלס כרטא, היא מדינה מעוטת-מחצבים, אבל יש לה משאב גולמי ויקר מפז שאין לשום מדינה אחרת בעולם – השואה. נכון, לעמים אחרים יש רציחות-עם וגירושים המוניים, אבל שואה יש רק אחת; הרי "השואה" הוא לא שם-עצם אלא שם פרטי כמו מדונה או ביונסה. אחרי הכל, רק באירועים רשמיים, מוסיפים "והגבורה", כי ממילא כולם יודעים מי זאת.

אף תעשייה אחרת, אפילו לא תעשיית הנשק הנאווה שלנו, לא הכניסה כל כך הרבה הון פיננסי ופוליטי למדינת ישראל כמו השואה. והיא מועילה אף בענייני פנים: לשורת השואה ברזומה שלך יש ערך חסר-תקדים; רק לשירות הצבאי הנכון יש את אותה השפעה מאגית שיש לניצולו?ת-שואה, וכבר איבחן אתגר קרת שהזונדר-קומנדו הוא בעצם סוג של סיירת. מה ש"דן קסידי" בעצם מבקשים הוא חלק מהרווחים. מדוע שרק המוסדות הרשמיים, עם הטיפול המיושן והלא-אפקטיבי בזכר השואה, ירוויחו משדה הנפט העצום ששמו השמדת היהודים 1933-1945? מה, אם מפריטים את בזק, לא נפריט את השואה?

ובאמת, מדוע לא? מרגע היוולדה, השואה הייתה עניין פוליטי-פיננסי. הציונות השתמשה בה כדי ללחוץ על בלוטות ההלקאה העצמית של אירופה וכדי למצב את עצמה כפתרון היחיד לבעיית היהודים. כתוצאה מכך, עד שנות ה-80 כמעט לא הייתה התייחסות לחוויה הפרטית של ניצולי השואה: השואה הייתה משהו שקרה לעם ישראל כיישות אחת מאוחדת, והלקחים שנלמדו ממנה היו לקחים ברמת המדינה – לעולם לא עוד, וכיוצא בזה. אפילו הראו שהיו מחנות-ריכוז בלוב, כדי שהמזרחים לא ירגישו בחוץ; אם דופקים אותם בתקציבים של הרשויות המקומיות, שלפחות יצ'פרו אותם בהקצאות של השואה.

בשנות ה-80, כשהגרסה הסוציאליסטית של מדינת ישראל התמוטטה בהרף-עין, התחיל להישבר לבני הדור השני מהגרסה הממלכתית לשואה. גרסאות פרטיות של חוויית השואה, כמו "עיין ערך אהבה", החלו לצוץ, גם אם הן התקבלו בציקצוקי לשון. וכשהסכר נפרץ, הוא נפרץ בשיטפון. תעשייה שלמה של ספרי-זיכרונות וטיולי-שורשים פרחה מאז, ואנשים החלו סוף-סוף לדבר על חווית ההישרדות האישית שלהם, ועל ההתמודדות המשפחתית והדורית איתה.

אבל הרצון המובן של הניצולים ומשפחותיהם להשתחרר מסד הדיבור הממלכתי על השואה קיבל תפנית מעיקה. כדי שאפשר יהיה לדבר על השואה באופן פרטי, תנאי השוק ותנאי התרבות הישראלית עצמם היו צריכים להשתנות, ובסביבת השוק והתרבות הקפיטליסטיים, השואה הפכה לעוד מוצר צריכה. מוצר צריכה עילי, מאגי, כמו פיסת בגד של קדוש נוצרי, אבל עדיין מוצר צריכה. איזה נשק רטורי מצוין מהווה השואה, איך היא משרה על כל עניין ארשת נעימה של אסון בלתי-נמנע!

מה שהחל כניסיון להתריס נגד השימוש הממוקד של הציונות בשואה כדי להצדיק את עצמה הפך לשוק פרוע של מטאפורות. השואה אירגנה מחדש את תפיסת הזמן והמרחב של הפוליטיקה הישראלית – כל שנה היא "מינכן 1938", כל פיסת קרקע היא "הסודטים", כל ערבי מעל לדרגת קולונל הוא "היטלר/גבלס/הימלר/אייכמן" (מחק את המיותר). ומהפוליטיקה, ארגז-הכלים השואתי גלש למגרש-המשחקים האינסופי של התרבות – חיילי צה"ל הם "יודו-נאצים", המתנחלים עונדים טלאים כתומים, "גן-עדן עכשיו" הוא סרט נאצי, ועכשיו, גם האופנה שלנו רוצה לשחק את משחק האסוציאציות הזה. אם המהלך של "דן קסידי" יצליח, אני ממליץ ל"גלי" לצלם את הקטלוג הבא שלהם כערימת נעליים ענקית בתוך צריף עץ. זה ימכור כמו לחמניות חמות.

ההזנייה של השואה רק תלך ותחמיר. כשימות אחרון ניצולי השואה, האירוע ההיסטורי הזה ישלים את המעבר שלו מחוויית-חיים למערכת של סמלים תרבותיים. בתנאי השוק הקפיטליסטי, כל סמל, ללא קשר למה הוא מסמל, ניתן לקנייה ומכירה. השימוש בדימויי השואה רק יילך וייגבר, וייעשה אינפלציוני, וככל שישתמשו בה יותר, הפרטים המדויקים של האירוע ההיסטורי, מי עשה למי ואיך, יילכו וייטשטו. ככל שעוד מנהיגים ערביים ייהפכו ל"נאצים", ככל שעוד פינויים יהפכו ל"גירוש", אם בכל פעם שגוי יניח יד על יהודי, מישהו יזעק "אושוויץ", אם כל יצירה שלא נחמדה לישראל תסומן מיד כ"אנטישמית", הזוועה הספציפית של השואה תלך ותטבע בסך המטאפורות וההקבלות הנמהרות. יותר מכל מכחיש שואה כזה או אחר, יותר מכל כנס קיקיוני בטהרן, הישראלים אחראים להשכחת (שימו לב, השכחת - ולא הכחשת) השואה. ככל שנמשיך לנצל את השואה ככלי נשק רטורי לכל עניין ודבר, מעמדה כשמש הגדולה של הרוע האנושי ילך ויישחק, והיא תהפוך לעוד נקודה אחת, לא בהירה ולא עמומה, ברקיע המכוכב של האסונות האנושיים.