קבלו ביטול

"הסוף אינו קרוב, הוא פה" – כך נקרא הפרק האחרון של סדרת הדרמה ה"או.סי", שירדה לפני שבועיים מן המרקע לאחר ארבע עונות בלבד. את הסיכומים בוודאי נשאיר לסיומה של העונה – והסדרה – בישראל, אבל סימן שאלה גדול מרחף מעל ההחלטה לבטל (כן, לבטל) את הסדרה: מה עובר על הטלוויזיה האמריקאית?

תגידו מה שתגידו על סת' כהן וחבריו – שזו סדרה טובה או רעה, דבר אחד בטוח – זו הייתה סדרה טובה. לא בכדי היא זכתה להייפ שכזה; בוודאי שלא בכדי, היה ההייפ הזה מוצדק. החלטת מנהלי הרשת ("פוקס", למי שתהה) להוריד את הסדרה נובעת מתאוות בצע בלבד, אך "פוקס" איננה היחידה. לפני כחודש הודיעו מנהלי רשת ABC כי עונתה הבאה של סדרת המתח "אבודים", העונה הרביעית, תהיה גם כן האחרונה. אז נכון, ישנו הבדל מהותי בין ההחלטה לבטל את "אבודים" לבין ההחלטה לבטל את ה"או.סי", אבל בכל זאת, שאלה אחת צריכה להישאל – האם הטלוויזיה פשוט הפכה לטובה מדי?

כדי להבין מה עובר על הדרמה הטלוויזיונית כיום, בואו ניקח צעד אחורה לתחילת המילניום הנוכחי, כשהדרמה הופיעה בעיקר על מסכי הקולנוע ובטלוויזיה שלט כמעט ללא עוררין הסיטקום. "סיינפלד", "חברים" ו"פרייז'ר" היו מדורת השבט של הצופה האמריקאי (והישראלי), ו-NBC הייתה הרשת המובילה בטלוויזיה, בעיקר בזכות מה שכונה אז "יום חמישי שחובה לראות" (Must See Thursday). עם ירידתן של סדרות אלו נותר חלל עצום, שכמעט והרג את הסיטקום; חלל זה הביא לכך שנשארנו רק עם חיקויים עלובים של הסדרות הגדולות ההן (מישהו מתגעגע ל"ג'ואי"?), שבוטלו במהרה.

הז'אנר נאלץ לעבור מתיחת פנים, שהביאה ליצירת תת-ז'אנר חדש המכונה דרמדיות (Dramedies) – שילוב של קומדיות ודרמה (למשל "העשב של השכן"). תוכניות באולפן בפני קהל כבר כמעט ואינן מופקות (רק כיום ניתן לראות שוב ניצנים של סיטקום), ואילו סדרות ללא צחוקים מוקלטים מציפות את המסך ( "פילדלפיה זורחת", "קוראים לי ארל" ו-"30 רוק"). במקביל לירידת הקומדיה הטלוויזיונית מנכסיה, החל לעבור מרכז הכובד של הדרמה מהקולנוע לטלוויזיה, עם מעברים מתוקשרים של יוצרים וכוכבים מהמסך הגדול לקטן. השיקולים הם כמובן אומנותיים – הטלוויזיה היא פורמט מאתגר יותר, מוגבל פחות עם יכולת ליצור המשכיות – אבל בעיקר כלכליים.

הראשונה שפתחה במרוץ החימוש הדרמטי הייתה רשת "פוקס", שהעלתה בשנת 2001 את "24", ואחריה את "האו.סי", שהפכה לסדרת ההייפ הגדולה של תחילת שנות האלפיים, בעיקר בזכות יכולתה לקבוע טרנדים אופנתיים ומוזיקליים (מכירים את אופנת המראה החנוני? סת' כהן מוסר לכם ד"ש). הבעיה הייתה שפוקס פתחה כאן תיבת פנדורה: רשתות ABC ו-CBS, בעלות תקציבים גדולים בהרבה, המשיכו במרוץ, כשהן משאירות מאחור את שאר המתחרים. ABC העלתה את "אבודים" שנה לאחר עליית ה"או.סי" ובדרך שברה שני שיאים, שיתבררו כגורמים לנפילת הז'אנר – אחוזי הצפייה הגבוהים ביותר לפרק פיילוט, ועלות הפקת פרק. CBS, מנגד, החליטה לתחזק את CSI, שכבר הוכיחה עצמה, ועזרה לה לקבע עצמה כסדרה בעלת הרייטינג הגבוה ביותר.

'אבודים' אמנם הוכיחה עצמה בעונתה הראשונה, אך יצרה ציפיות מוגזמות הן עבור עצמה והן עבור הז'אנר, וכך הוחלט שהסדרה – שתוכננה לעונה אחת בלבד – תמשיך לעונות נוספות, שבינתיים רק הביאו אכזבה. החמדנות של מנהלי הרשת עיוורה אותם מן הנתון הבסיסי הקובע כי סדרה שנכתבה לעונה אחת, נכתבה לעונה אחת – כל המשך שלה יהווה שחיקת מותג, וזה בדיוק מה שקרה. עלויות הפקה גבוהות הביאו לכך שההשקעה בכותבים ירדה, וכך יצא שהסדרה הולכת ושוקעת, וברשת החליטו כנראה לחתוך ולהשקיע בסדרה היותר מצליחה שלהם – 'האנטומיה של גריי', שהייתה היחידה שהצליחה לעבור השנה את הרייטינג של CSI. בדרך ניסו ברשת להשקיע עוד בז'אנר המתח, אבל אחרי שלוש סדרות גדולות ('אבודים', '24' ו'נמלטים'), כנראה שלצופים פשוט נמאס מקוצר נשימה בסוף כל פרק.

המקרה של 'האו.סי' קצת יותר בעייתי. כאמור, הסדרה לוותה בהייפ שלא נראה כדוגמתו בטלוויזיה, אך במקום לתחזק את הסדרה, החליטו מנהלי 'פוקס' לעשות לה את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב – להרוג אותה. לא לחינם ישנו ביטוי בעולם הטלוויזיה שנקרא "They FOXed It" – כלומר עשו לזה 'פוקס', הרגו את זה (ראו ערך 'מלאך אפל'). מנהלי הרשת, שצריכים ללמד קורסים בסגנון של "איך להרוג סדרה בעשרה מהלכים פשוטים", החליטו להעביר את הסדרה למשבצת של יום חמישי, היום החזק של השבוע – אצל המתחרים. מול סדרות כמו 'גריי' או CSI לא היה לסת' כהן שום סיכוי.

'סטודיו 60', שעלתה לאוויר השבוע בערוצי 'יס סטארס' החדשים והוצאה לפני שבוע לחופשה בלתי מוגבלת, הינה דוגמא קלאסית – סדרה מעולה, בהחלט אחת הטובות שנראו מעולם על מסכי הטלוויזיה, שסובלת מבעיה אחת – המונח הקרוי "צניחת רייטינג". 'סטודיו' זוכה בממוצע ל-7 מיליון צופים בשבוע (הישג לא רע), אך הסדרה שקודמת לה – 'גיבורים' – זוכה ליותר מכפליים הרייטינג (14.5 מיליון בממוצע), כך שחישוב פשוט הסדרה סובלת מצניחה של כחמישים אחוז, וזו כבר בעיה. אבל למה הבעיה הזו אינה ממשית? בואו נראה שוב את התנהלות מנהלי הרשת (NBC): 'גיבורים' הינה סדרת ההייפ של השנה, לכן מן הסתם יהיה לה רייטינג מפוצץ, ואת זה ההנהלה יכלה לדעת לפי התגובות של קבוצות המיקוד ולפי התגובות ברשת (חשבתם שהפיילוטים מגיעים לאינטרנט במקרה?). אותו רייטינג פלאים כנראה ירד בשנה הבאה עם עלייתה של סדרת ההייפ החדשה.

בנוסף, ואולי אף חשוב מכך, שתי הסדרות פונות לקהל שונה כמעט לחלוטין – 'גיבורים' פונה לקהל צעיר יותר, סטודנטים ומטה, רחב יותר, ואילו 'סטודיו' פונה לקהל אמיד יותר, ליברלי, משכיל יותר – קהל צר מאוד. מנהלי הרשת מתנהגים כמו קבצנים (כסף עכשיו!) ושוכחים כי אפילו ל'סיינפלד' לקח חמש שנים להגיע לטופ 30, וזה, כאמור, סיינפלד. רצונם של המנהלים להשיג רייטינג גבוה ומיידי יביא כנראה להכחדתה של הסדרה היחידה שיכלה להחליף את סיינפלד.

אז נכון, התחרות היום קשה מאוד, הרשתות נאבקות על המקום הראשון בכל כוחן (מה שאומר שסדרה שלא מושכת אותך למעלה – מושכת אותך למטה), אך אם מסתכלים על כמות הסדרות הטובות שבוטלו השנה (Kidnapped, Day Break, The Class ובעיקר סטודיו 60) אפשר לראות כי הטלוויזיה, ובעיקר הדרמה, תעמוד בקרוב בפני פרשת דרכים שתוביל לאחת מהאופציות הבאות: או שנתחיל לראות יותר מדי סדרות של פרק אחד (CSI, חוק וסדר וכדומה) או סדרות שהיה להן הייפ בעונתן הראשונה ומאז הפכו לצפויות, בינוניות ומשעממות ('אבודים', 'נמלטים' וכו'). את התשובה לשאלה – איזו אופציה גרועה יותר? – אני כבר אשאיר לכם.