טלוויזיה סוג ז'

מכיוון שאני אולד-פאשנד בטעמי הטלוויזיוני (את האקטואליה שלי אני מעדיף בגירסת הלייט-נייט של דוד ויצטום), לא כל-כך ידעתי מה לצפות מ"גבול אינטימי", המשדר של אושרת קוטלר, שאמור היה לבחון את תופעת ההטרדות המיניות אחרי משפט רמון. היא פתחה עם סרייה מכובדת של סקרי דעת קהל, הקדמה יפה לכל הדיעות, משום שכל סטודנט שנה א' לסוציולוגיה יודע שסקרים הם כלי מאוד מפוקפק לדגום בעזרתו את דעת הקהל, ולכן הם מספקים המון חומר למחשבה. אבל במקום לבלות כמה דקות בניתוח מה שהסקרים אומרים, קוטלר קובעת בנחרצות שהעם מבולבל, ושכבר לא ברור מה מותר ומה אסור. במקום להתיישב על נקודות, מיהרה קוטלר להציג את הפאנל שעימו ביקשה להתדיין, והבילבול שציוותה עליי אושרת התחלף בתדהמה.

שימו לב לפאנל שנבחר לדבר על נושא ההטרדה המינית: לדעתי יש למנהל התוכן של ערוץ 10 מין רולרדקס שהוא מסובב ואז שולף ממנו באקראי שמות של סלבז וככה הוא מאייש את התוכניות השונות שלו. הפעם עלו בגורל הפרסומאי איילון זרמון (מה?), מנכ"לית נמל ת"א אורנה אנג'ל (הא?) וחבר הדירקטוריון יעקב פרי (ברצינות?). מזל ששיריינו מקום לשולמית אלוני, שאכן לקחה חלק בחקיקה נגד הטרדה מינית בימים שהשמאל הישראלי עוד היה רלוונטי למשהו. איך קוטלר מצפה לנהל דיון מעניין וענייני כשלשלושה מהאורחים שלה אין מושג על מה הם מדברים? באותה מידה היא יכולה הייתה לשוחח עם ביל קוסבי, לבנת-חבלה והג'ינג'י הקטן מ"החיים".

שתי נקודות האור היחידות במשדר היו הופעת אורח קצרצרה של ניצן הורוביץ וסקירה היסטורית, שכללה את יעל דיין (חצי דקה) ועוד עורכת-דין שממש הייתה מעורבת בתביעה כנגד מטריד מיני (דקה וחצי). לבסוף, המשדר כלל שלושה וידויים – של אפרת רייטן, רבקה מיכאלי ולימור לבנת – שכולן סיפרו על התקפות שעברו.

הייתי מסביר למה הדיון שהם ניהלו חסר-טעם, אם הייתי מצליח לזכור מה הם אמרו. קוטלר עוד ניסתה לקשר בין הפרסומות הפרובוקטיביות של הפירמה של זרמון לבין נורמות של חיזור, אבל זה ניפנף אותה בקלות והיא לא המשיכה לכפות את עצמה; אחרי הכל, אם יש דבר שלמדנו מהמאורעות האחרונים זה ש"לא" פירושו "לא". אחר-כך פרי ניסה להסביר את הסקר מתחילת התוכנית, ואני ניסיתי להסביר לעצמי למה יקוב חושב שיש לו איזושהי סמכות או יכולת לנתח סקרים. בין לבין, שולה, היחידה שבפוטנציה היה לה מה לומר על הנושא, הייתה עסוקה בלצטט את ספר שופטים.

בשלב מסוים היכתה בי ההכרה שאני צופה בגירסא טלוויזיונית של טוק-בק: אוספים חבורה של זונות של תשומת-לב – בסתר ליבי קראתי להם "אחת שמבינה", "קצין בכיר", "יהודי, ת"א" ו"כנסו" – ונותנים להם לדבר על נושא שהם לא מבינים בו ואין להם נתונים לגביו. אכן, האינטרנט הרג את כוכב הטלוויזיה.

המשדר היה ביזיון. אבל מכיוון שאני מאמין בביקורת בונה, ומכיוון שאני בטוח שעוד הטרדות יבואו עלינו לטובה הנה ההצעה שלי: כמה שאלות שלא עלו במהלך "גבול אינטימי" ושכדאי להתמודד עימן: איך השפיעו חקיקות שונות על מספר המתלוננות ומספר ההרשעות במהלך השנים? האם יש מקומות – סתם דוגמא שרירותית, הצבא – שיותר מועדים להטרדה מינית? האם אפשר להרכיב פרופיל של מטריד ומתלוננת ממוצעים? מה הם שיעורי ההרשעה כיום וכמה מקרים מתגלים כניסיון נקמה או סחיטה של נשים? האם יש קשר בין מתירנות מינית לבין שיעורי הטרדה? האם חקיקה נגד הטרדה תהרוג את הרומנטיקה (על זה אפילו אני יכול לענות: לא)?

"גבול אינטימי" הוא תמצית כל מה שרע בטלוויזיה המסחרית: הוא שטחי, צהבהב ומלא בסלבז מהדרג השני והשלישי. וחוץ מזה, אם יורשה לי רגע לתפקד בתור הפמיניסטית הרדיקלית, יש משהו סר-טעם בעובדה שערוץ שמתפרנס מפרסומות שעיקרן החפצת נשים מתיימר לעסוק ברצינות בהטרדה מינית. אני מציע לאנשי ערוץ 10 ודומיו להמשיך ולהתרכז ביצירת אופיום להמונים, ולהשאיר את הדיונים האינטיליגנטיים לוויצטום ולפרופסורים שלו. עכשיו, אם תסלחו לי, שרי רז בדיוק ממליצה על סרט חדש.