פוסט-מורטום

מוות, לרוב, הוא הזדמנות מצויינת לומר שלום, להיפרד, להספיד ולשכוח. השבוע מתו, בסדר יורד של חשיבות, החתולה שלי, פח?ית שמה, וז'אן בודריאר. בעוד שהעסק עם החתולה (חתולת רחוב, לבנה-מנומרת, בלי עיניים) אמור, בגדול, לעניין לכם את התחת, הרי שהפילוסוף הצרפתי המנוח בוודאי חקוק על לוח ליבכם וכדאי להקדיש מילה או שתיים לעזיבתו את עולם החיים, פיקטיבי ומחורבן ככל שיהיה.

שהרי בודריאר, שהיה מאחרוני הפילוסופים שהפכו למה שהם בכור המצרף של מהפכת הסטודנטים ב-68' ושרדו עד ימינו, הקדיש את עיקר עבודתו לפירוק מושג המציאות כפי שאנחנו מכירים אותו, להרחקתו, בידודו ותחימתו מעבר להשגתנו בעולם הפוסט תעשייתי. לפי מאמרו "סימולציה וסימולקרה", חוויית המציאות ותפיסתה, דרך האישונים הקרועים של מסכי הטלוויזיה, מסופי האינטרנט, העיתונות המודפסת ושלטי הפרסומות, כבר מזמן אינה מייצגת איזו מציאות ממשית שקיימת אי שם בחוץ, אלא רפליקות על רפליקות, ריפרורים על ריפרורים, פיקציות על פיקציות, פרקטלים של שברי דימויים ומציאויות שאין לנו שום דרך להבחין ביניהם. היפר-ריאליטי, הוא קרא לזה. וההדים נפרשו מסיקורי מלחמת המפרץ, דרך יצירת המופת "מטריקס" וכלה בדרך שבה אנחנו מדברים על הפוני של נינט.

כאחד מההוגים שתויגו תחת הלייבל הכוללני "פוסט-מודרניזם", דיבר בודריאר על הדרך שבה עולם הדימויים שבו אנחנו חיים הוא כהעתק ללא מקור, ציטוט ללא רפרנס, וככזה, אין טעם לחפש איזושהי מציאות ממשית, אלא לכל היותר לנסות להתמודד עם שטף הסימנים שמטיחה בנו תרבות הצריכה. במאמר מ-91' כתב בודריאר כי "מלחמת המפרץ מעולם לא התרחשה", ושאל מה בעצם ראינו על מסכי הטלוויזיה שלנו. האם יש טעם לשאול אם התמונות שראינו בסיקורי החדשות מעוגנות בהתרחשות של ממש? ואם בכלל יש התרחשות של ממש, האם ביכולתנו להגיע אליה דרך הפילטרים של התקשורת המתועשת? עם הצבת השאלות הללו סומן בודריאר כניהיליסט תרבותי, כזה שמפרק ביד בטוחה את חוויית המציאות שלנו, אך גם מאיים על איזה סדר אמורפי. ועוד במודע.

מתודלק בפיגועי ה-11 בספטמבר, בודריאר המשיך לשרטט את ההיסטוריה לפי תפיסתו, ותיאר את פעולות הטרור כהתפרצויות אוטו-אימיונית של הסדר הגלובלי על עצמו; בכך הפך את הפלת התאומים לאירוע של ממשות בלב ליבה של העולם המתועש, מהלך שהוא בו בעת מציאותי – עד כמה שניתן להשתמש בשם התואר הזה – אך בו בעת הוא מהלך מלחמתי בשדה הקרב של הדימויים, שהוא שדה הקרב המכונן ביותר בימינו אנו, פרוש בין הסדר לבין האי-סדר. תיכף יגיע הקלוז'ר.

משעה שזלג מעולם המסמנים-מסומנים האקדמי ונגע בסוגיית הטרור, הפך בודריאר גם הוא לסוג של דימוי, אינטלקטואל רדיקלי, כוכב פופ של ניהליזם טקסטואלי, של מי שמפנה את האצבע המאשימה של אמריקה הזועמת בחזרה לעצמה: לאולפני הסרטים שלה, למתקני השעשועים, למרחבים האורבנים ולישימונים המצולמים. כעת, בחזרה לחתולה שלי. היא היתה עיוורת אבל ידעה לצוד זבובים במעופם, וזכרה את המיקום המדוייק של כל הרהיטים. היא היתה נשמה טהורה. היא לא עשתה הרבה; מדי פעם היתה הורסת לי את הנעליים ושותה מים מהאמבטיה, אבל אהבתי אותה, ובעולם שבו לשום דבר אין אחיזה בממשי, גם זה משהו. יהי זכרה ברוך.