קראו את הפרק הראשון של "נישואים בהקיץ" מאת ענבל רשף

"אבא!" קול קטן מקצה החדר. "אבא, אבא!"
"מה?" צורי מנוער משנתו. חושך בחדר, צללית קטנה ליד הדלת.
"אבא, בוא! אני לא יכול לבד."
"תשכב פה," צורי אומר ועוצם עיניים.
המיטה מזדעזעת כשרועי מטפס עליה, זוחל לרוחב המזרן הריק וצונח דווקא על הבטן של צורי.
"לא, לא עלי. יש המון מקום. תשכב, תישן."
אצבעות קטנות מבלבלות על פניו. ציפורניים לא גזורות מושכות אף, שורטות לחי. "בוא, אבא."

צורי נוהם אל הכרית, יונק פינוק אחרון מחום גופו הגלול בשמיכה ומר?יח? מזרן עם ריח לא שלו. באנחה ארוכה, מבקשת רחמים, הוא מחפש בחושך אחר איבריו, מצווה על הרגליים לקום; לקחת ילד על הידיים ולא לשכוח את הכרית. הוא כושל אל הרצפה הקרה ובדרך חוטף פלאכטה בשוק שמאל מפינת המיטה. כואב. כואב מאוד. בצליעה הוא ממשיך אל חדר הילדים, פורק את הילד במיטה, מכסה אותו ונשכב לצדו. ליטוף לשוק הפגועה, ניחומים לשוק הכואבת. כשהוא ער הוא כבר זוכר את המסגרת של המיטה, ואת קירות חדר השינה, ואת כיוון הפרוזדור בדירה השכורה.

הוא מתכווץ מצינה של טרם שחר. אם ייכנס תחת השמיכה של רועי יתקשה לברוח מאוחר יותר אל המיטה שלו. מצד שני, הוא עלול להירדם במיטה הצרה ולהתעורר בעוד שעתיים, מחוץ לשמיכה, רועד מצמרמורת, בגב תפוס. קלאסי לתפוס מחלה במצבו. ומה אז? הוא יתקשר למירי שתבטל את התורים ויישאר במיטה ולא יהיה מי שיכין לו תה? לא, גרוע מזה: סתם הוא יתקרר, לא יזכה למחלה אמיתית שמקנה זכויות, תהיה לו נזלת, הוא יתקשה לנשום במסכת הנייר, יוריד את המסכה, יתעטש וידביק את הפציינטים. גם כן שאלה: להתכסות או לא להתכסות?

צורי מזדחל מתחת לשמיכה. בשמורות מושפלות הוא עוקב אחר ילדו הקטן: גבעת לחי לבנו?נית ובורות אפלים במקום נחיריים. מול אפו עולה ריח מבאיש ומתוק של הפה הקט. הוא יודע שרועי כבר עצם עיניים, ועדיין אסור להרים מבט ולבדוק. לילדים כמעט-ישנים יש חוש מיוחד לקלוט את מידת הריכוז של כל גוף לידם, בעיקר אם זה הגוף של אמא או אבא. הבעיה עכשיו היא התקשות מעיקה באזור הבטן: הוא צריך להשתין. אבל קודם יחכה ששנת הילד תתעבה ותסמיך. לעצום עיניים. להתרכז בנשימה האטית. חסר מנוחה הוא נלחם באיבה שעולה בו כלפי בנו. מה כבר הפ?ספוס רצה? מחסה מחלום רע? מקלט מהבדידות? זה הקטן שבילדיו נזקק לו יותר מכולם, ומכוח נזקקותו התהפכו יחסי הכוחות. רועי גדל לציפור טרף ענקית שגוזלת גוזל מקן, משסעת את השינה בטפריה, מעירה את האיש שקוראים לו צורי ומכריחה אותו להיות אבא של רועי.

יש אנשים בגילו שמטיילים בהודו. יש אנשים בגילו עם חיי מין. עד שהילד יירדם הוא יכול לעצום עיניים ולתפוס נקבה, כמו שהיה עם ההיא, בפעם היחידה שבגד בתמרה. מה זה היה בדיוק? להתחבר לחשמל של האהבה? חבל שכואב לחשוב על סקס כשצריך פיפי.
באטיות הוא מוריד מעליו את השמיכה, מסיט משקל לאחור. חריקה בחישורי המיטה מחייבת אותו לעצור. לספור עד חמש. לאט. שלשום היה צריך ללכת לקנות מיטות חדשות, לא להסתפק ברהיטי המעברה האלה שכבר היו בדירה, אבל לא היה לו זמן, וגם הכסף נזל לו בין האצבעות, מבול של הוצאות, והוא פחד שזה לא ייעצר. דווקא בימים האלה זמן התבזבז. אתמול בערב, במקום לקנות מיטות או לצאת לשתות עם עמוסי, הוא הסתובב שעתיים סביב שולחן אוכל מפורמייקה שהשאירו בדירה וניסה להרוג את הברחשים שנטפלו לפירות שקנה בעצמו.

לאט. להמשיך לאחור, להשעין מרפק תומך. ציוץ צירים חלודים מחריד את החדר ברעש נורא. אבא קופא ומחכה. הוא לא מעז לקוות – הוא יודע. תבוא תגובה על הפשע.

דרוך גם בשנתו, רועי מניח יד קטנה על הזרוע הגדולה. אבא נלכד.
לא להתרגש, סבלנות מונעת אסון. צורי מנסה להרפות את שריריו המכווצים, לחזור לנשימה רפויה. היתה טעות והיא תוקנה מיד. אבא פה. אבא ישן מאוד.

פותחן לבירה, אהה! לזכור לרשום בפתק על המקרר. ללכת לקנות מחר בהפסקת צהריים. רצוי שיהיה גם חולץ פקקים ליין, על כל מקרה. וגם לגמור עם כל הקרטונים בחדר השינה, כי מי יודע מה יכול לקרות בערב הפנוי הבא שלו.

מתי מגיע דואר? בתשע בבוקר, כשיחטט בתוך פה של מטופל, ישולשל אל התיבה החדשה שלו מכתב רשמי: הננו להודיעך כי נפתח תיק במעמד צד אחד. לא, לא, עדיף לחשוב באופן חיובי ולפעול בעדינות. אולי יקפוץ הביתה הערב, יגיד לתמרה ששכח לבדוק את המרזבים בקומה העליונה. בשנה שעברה היו שם שני קנים של יונים, וחבל להזניח. ואגב, תמרה, תגידי אם הגעת להחלטה בעניין הגישור, כי את יודעת, קל להתחיל מלחמות וקשה להפסיק.

רועי נוחר. ילד בגיל שש אמור לנחור? אולי צריך לקחת אותו לאף-אוזן? לזכור לדבר עם תמרה. היא תגיד שהוא סתם היסטרי, או תפיל עליו לקבוע תור, כאילו לו יש זמן יותר ממנה.
ברגל אחת צורי מגשש אל קצה המזרן. רגל למטה. יפה מאוד. הוא מקרב את זרועו אל החזה, ממלט אותה מכף ידו של הילד. נשימתו נעצרת בלי דעת. הוא מדמה את היד הקטנה מגששת אחריו, מוצאת ר?יק, ואת האזעקה עולה.

עוד לא. סבלנות. להשאיר ראש על הכר גם כשרגל אחת כבר עזבה. מין תחפושת של אני קיים, מין מפלצת מיתולוגית, חציה התחתון גבר רוצה להשתין חציה העליון אבא.
לחכות בעניין תמרה. לא ללכת לשם מחר, לתת לה את הזמן שלה. שלושה ימים עברו, והיא צריכה ללמוד שהוא כבר לא אחראי למרזבים. להרפות, לגלוש אל הפוגה. שנים של כעס השכיחו מחילות אחרות אל עצמו.

בגלים של נמנום מתגלגלת השמיכה ומחבקת אותו לנחש לבן. עמוסי אוחז בראשו, ועוד עמוסי מרים את הרגליים. שני עמוסי מטילים אותו בתכריכיו הלבנים על אלונקה שאולתרה מדלת הכניסה של הבית שלו. צורי מנסה לפקוח עיניים, מחפש אפיק אל האור. זה היה רק תכסיס שתיכנן עם עמוסי, אבל עכשיו הוא נבהל באמת. הוא חובט בתכריכים, והאגרוף טובע בגלים לבנים ורכים. צורי רוצה לצעוק - תוציאו אותי מכאן – אבל הקול לא יוצא. במורד מדרגות הווילה, ביתו שלו האהוב, העמו?סים מחליקים בתוך שלוליות של דם ילדים. תמרה מחכה להם בקומה התחתונה. היא רוצה לנעוץ סכין בתכריכים כדי לעשות לו וידוא. העמוסי שמחזיק בצד הראש הוא חבר טוב, הוא מספר אחת, הוא מסביר לתמרה בנימוס שזה לא מכובד לחלל את המת. עמוסי השני לא יודע להתאפק, הוא מגזים, הוא משפד את תמרה על הסכין, עם פצצת מצרר הוא טוחן אותה, שולח בתוכה צרור מכוון של זרחן. מתוך תנומה צורי חש בגל שעובר על המזרן כשהגוף לידו מתגלגל אל הקיר. רועי כבר ישן עמוקות, ואבא תכף מתעורר לבצע את השלב האחרון של התרגיל. יש שרירים שזוכרים, חת שתיים, פול, זחל, צא ותתגלגל מהחדר. בנחישות, במיומנות, עוד שנייה, המפקד.

נשארו לו המון שאלות, וכל הדרך אל מחוץ לשכונה הוא מתחבט בתכריכים. צר לו על אשתו הטחונה, אבל הוא לא יודע אם מתים בוכים. ועוד הוא רוצה לבדוק באופן מדעי אם אפשר שיעמוד למת. אולי אפשר לבכות במהופך - דמעות לבנות יזלגו מהזין שלו? רגע, המפקד, תרגיע את מסע האלונקה, עוד אין תשובות וכבר מגיעים אל הסוף? טוב שדווקא עמוסי הטוב שופך אותו לתוך הקבר. צורי נחלץ ומנסה לטפס אל מחוץ לבור. הנעל הצבאית שלו דורכת על צוואר של ילד עם עיניים גדולות. שו הדא? אנא אני, קצף עולה מפי ילד גוסס.

אתה בתוך הסיוט הרגיל שלך – צורי כופה על עצמו להתעורר. ניסיון של שנים לימד אותו לפקוח עיניים לפני שיראה שוב את הסימנים הסגולים, שיהפכו לעקבות של נעל צבאית על צוואר דק ושחום. הוא מסכים לכול - רק לא לשם. לא עוד פעם.
להוריד אפוד, לנשום עמוק, לפרוק את החייל, לבטל את הסיור, למחוק את חברון.

אני מת, מחרחר אליו הילד, אבא, תתעורר.
"אבא," חודר אליו הניעור של רועי.
בנזכאי, תצא מההלם, בנזכאי!
צורי קופץ לישיבה. אור בחוץ. הוא נרדם עם רגל אחת מחוץ למיטה. והנה רועי, שוכב לידו, שומר עליו. רועי פה איתו, בדירה החדשה שלו. במיטה נמצא ילד מתוק שלו וחי, מרגיע לו את הדופק.

צורי פולט אוויר חרישית. אוף, זה היה... מה? כלום. בסך הכול עוד תאונה בשינה. לאמבטיה. לעמוד מעל האסלה. תכף יגיע הזרם. אור כבר מפציע בחלון, והצינה נדבקת לטריקו. גבנוניות כהות שוכבות בשמים, זורמות לאט, בקצב כמעט לא מורגש. ובכל זאת, הנה נעלמו, נסעו ונותרו פירורים. זבלולי עננים ורדרדים מערבבים את פיתולי המוח העדינים של צורי לדייסה שהולכת ומסמיכה.
הדלת נפתחת, נגה נבהלת, פולטת "איכס" וסוגרת מהר את הדלת. היא תצטרך להתרגל שכאן אין אגף הורים עם שירותים נפרדים. הוא מקווה שהבוקר קמה רגועה, אחרי שאתמול לא ברח ממריבה איומה והכריח אותה לבוא לישון אצלו. הוא פעל לפי הכללים. כולם אומרים שאם מציבים למתבגרים גבולות זה דווקא מרגיע אותם.

הוא יודע שהוא נלחם בבלבול הטורדני של הימים הראשונים שלאחר פרידה. הוא מנסה להתמקד בזין. אחרי שמתאפקים זה מתכווץ מבפנים, ומאמץ לא מועיל. הוא מביט החוצה בתיעוב. אור נשרך בשולי ערפל מחניק, איים זערוריים של עננים מתרחקים. הוא מתעב את הפלגמטיות. דברים תקועים – זה מה שמטריף אותו. הוא היה רוצה להקפיא את העננים לרגע אחד, להבחין בין הדבר שכאן לדבר אחר ונפרד. יותר מדי הוא התאפק, ועכשיו לא יוצא. רוח עורפת את העננים מעבר לחלון. כחול נקי מחוויר לעכור. בתחזית אמרו שיהיה יום יפה ולא צפוי גשם. אווירון זעיר חולף רחוק. זרם מתחיל מהוסס ומתגבר בצליל פכפוך אלגנטי.

להתרכז, לכוון גם כשמשתחרר, לא להסתכל החוצה ולהשאיר שלוליות על הרצפה. נעים להשתין. נעים עובר לאט – ונגמר. הוא
מנער טיפות אחרונות ובחלון בא יום. יום שני.
צורי פושט לשון מול המראה. הצבע בסדר. סביר. בקפל חד הוא חותך את הכמות הנדרשת של משחה אל המברשת. הוא נהנה מצחצוח של כל שן בנפרד, משפשף בעדינות את כל המשטחים הלעיסים ולקינוח מבריש על הלשון.

כדי לפנק את עצמו הוא מוציא סכין גילוח מחבילה חדשה ומניח אותו במקביל לכיור. את האפטר-שייב והג'ל הוא מעמיד בזווית של תשעים מעלות לברז. משנחה דעתו מהסידור הוא מביט במראה. תחת שמורות עיניו נסוג זיק למאורה, חיה מתחבאת עד הלילה הבא.

למתוח לסת, לטפוח בחוזקה על הלחיים, לעורר את נימי הדם. בוקר הוא לא זמן לחשבונות. לפזר את הג'ל, לרדד למסכה שקופה אחידה. להתחיל במשטחים הארוכים של הלסת התחתונה, להתמסר לאדישות של הסכין כשהוא מבצע חיתוך מדויק, קוצר זיפים ומתחיל פנים חדשים ונקיים. סכין אולטרה מודרני, נס מעקצץ. צורי מסיט את פניו באלכסון, חושף את לחי שמאל שמסתתרת מאחורי האף. תמיד הוא רואה רק מחצית מפניו, הצד האחר מוצל באף ארוך ומצח בולט, שמסתיים בגבות סבוכות. לחייו מתמוטטות אל שני קמטים עמוקים.

הוא זוקף חזה, שלא להיראות במראה עיראקי כמו אבא שלו, בטלן פרימיטיבי זקן וחירש. הוא בוחן את גופו, הנשק שלו לקראת מלחמת החיזור. בנח"ל היו הרבה שחשבו שהוא נאה. גברי, לפחות. גברי מסוגו. לא יפה, אבל סקסי. גבוה. יחסית לדור שלו, מטר שמונים וארבע זה יפה מאוד. גם בנוי טוב. צורי צובט קפל במותנו - אין מה לתפוס. ועדיין הוא נחשב די גבוה. מה השטות הזאת, שאומרים שעם הגיל מתכווצים?

במיומנות הוא עובר על המשטחים הקשים, הסנטר והחריצים והגבעות הרכות שמקיפות את השפתיים. הוא מלכסן מבט שמאלה כדי לראות את האוזן. פעם מישהי אמרה לו שיש לו אוזניים כמו של אלביס פרסלי. ואכן, אוזן שמאל נמצאת במקומה.
עוד בשנות העשרים לחייו נוצר המפרץ המכוסה פלומה קלושה מעל מצחו, ושם זה נעצר. הוא כמעט לא השתנה מאז אותו היום בחברון. שיער לא רע, הוא מחליט. גוון עמום, אבל הסך הכול עובר.
תמרה עשתה לו טובה כשאמרה לו ללכת. היא עוד לא יודעת, אבל הוא יתנער, הוא יחלוץ את הפקק, אין שום חובה להיות תמיד רופא שיניים בן ארבעים ושתיים פלוס שלושה. האקדמיה אולי אבודה מבחינתו, ולכן כדאי לו להפוך לטיפוס קליל, לשרוף ים כסף על ג'יפ עם ניקלים, טרק בטיבט, פטריות הזיה בדרום אמריקה. לזיין בלונדיניות רוטטות במיטות מים. ירכיים שריריות על כריות קטיפה אדומות בצורת לב, ושפתיים מלאות לוחשות, קאם קאם פאק מי פאק מי.

אז אני שואל אותך, תמרה, מה רע?
אבל הילדים, הילדים.
מים צוננים על הפנים. צורי שוקל אם לחזור למיטה ולהתפרק או לנצל את הזמן לכביסה. לבד הוא לא ממלא מכונה, ובכל זאת הוא מפעיל. עדיף שיסתובב חצי ריק ולא יסריח בשכיבה. לתלות יצטרך בהפסקת הצהריים, אחרי שיקנה אטבים. עוד נקודה לרעתו. הוא היה צריך לבדוק אם יש בדירה מייבש, אבל כשחיפש דירה הוא היה מפוזר, מנותק. מרוב מהומה בתוכו הוא לא ראה כלום בחוץ. חוץ מזה, לא אשמתו.

מי היה מאמין שבשנת אלפיים לספירה ישכירו דירה מרוהטת בלי פריט אלמנטרי כמו מייבש, והוא בגילו יחזור לתלות כביסה ביד כמו איש מערות?בבית הוא אף פעם לא עשה בית. אף פעם לא הוטרד בסוגיות כמו איך תולים חולצה, איזה סיר מכניסים קודם למגירה. ברור שהכול שטויות, אבל כרגע אין לו מי שיעשה אותן, ולכן מיני טפילים זעירים ממלאים את מוחו. הבוקר הופך לקרב הישרדות והוא מתכוון לנצח. מיד הוא ישתלט על הדבר הזה. מעכשיו מצבו ישתפר במהירות, וממילא זה רק מיקום זמני. הוא כאן עד שיחליט לאן.