באסה או קלאסה

פעם עבדתי בבר, שהדרך היחידה להבריח אנשים ממנו היתה לפתוח את האורות ולשים ברקע את הדיסק הראשון של החברים של נטאשה, "החברים של נטאשה". בס-סנייר, בס-בס-סנייר, בס-סנייר, בס-בס-בס-סנייר וכולם מבינים שהגיע השעה ללכת הביתה. מי שלא הבין את הרמז דרך מקצב התופים, או הגיטרה שנכנסת אחריו, הבין אותו דרך המלים "חושב אולי אני מת, זמן טוב להתאבד עכשיו". אפילו שוט אחרון אף אחד לא ביקש.

הרבה לפני שניפקו שירי כניסה לחופה, החברים של נטאשה החלו את דרכם כנטע זר במוזיקה הישראלית המיינסטרימית. ברית דפוקים של רוסי שמן עם מבטא ומרוקאי ממגדל העמק, שכתבו אלבום שלם בבית מחסה בתל אביב וגם לאחר שמכרו עשרות אלפי עותקים, לא ראו ממנו שקל. על מנת שלא לגווע ברעב, הם הפכו לשכירי-עט וכתבו שירים כמו "לפעמים" של רון שובל (קלאסה). לכן, למרות שאין שום דבר פורץ דרך מבחינה מוזיקלית ב"החברים של נטאשה", האלבום והלהקה גם יחד, היתה בהם אותנטיות - אותו מושג חמקמק - מזן נדיר והיא זו שהפכה אותם לכה פופולאריים, גם בקרב אנשים שהבוקר דווקא זרח עבורם. ההזדהות הרבה ששיריהם עוררו לא נבעה מציבור אדיר שאמא שלו היתה חולה ואביו חסר אונים, אלא מהכנות שהם שידרו. בעוד חבורת הגולשים של משינה דיברה על ים סוער, רוח מנשבת, שירים ומקהלות, הנטאשות דיברו על ים שאליו נשפכות הזונות (וגם הירקון).

"שינויים בהרגלי הצריחה", האלבום השני של החברים של נטאשה (שגם ממנו הם לא ראו גרוש), סימן מגמה שונה לחלוטין (ולא רק בגלל השם המודע לעצמו). הסינגל הראשון (אז קראו לזה תקליט שדרים) מתוכו היה "עשי לי את המוות", שהציג נטאשה אחרת, אופטימית יותר, והסינגל השני "אל תתפשטי לי" כבר דיבר על רומנטיקה לא מתוך נקודת מבט של מצוקה, כפי שעשו שירים כמו "זקוק לך" או "נאמר כבר הכל" מהאלבום הראשון, אלא מתשוקה (כלומר, ארקדי דוכין כבר לא בוכה כמו ילד, אלא רוצה להיכנס לך לגוף וללכת לאיבוד. תודו שיש שיפור).

ההצלחה הגדולה של השירים הללו, ברדיו ובמצעדים - אז עוד התחשבו בהם - היתה רק ההתחלה, מכיוון שהסינגל השלישי, שיצא פחות או יותר ביחד עם האלבום, היה שיר בשם "על קו הזינוק". הוא שינה את כל מאזן הכוחות. בין רגע הפכה החברים של נטאשה מלהקה שהאנדרדוגיות חרוטה על דגלה, לכזו שמתקשה להשתחרר מחיבוקו החם של הקונצנזוס, ולבסוף אף מתמסרת לו. חשוב לזכור שהשינוי בנטאשה לא היה מוזיקלי או טקסטואלי, אלא שינוי של טון ונקודת מבט – שירים כמו "אני אוהב אותך", "שני סיפורי אהבה קטנים" (שאפילו חודש על ידי פיני חדד) ו"אם כבר לבד" קיבלו תשומת לב רדיופונית חסרת תקדים ושירי האלבום כולו, כולל אלו שלא יצאו לרדיו, הפכו ללהיטי ענק. אבל יש להיטים, ויש "על קו הזינוק".

לומר שהטקסט של "על קו הזינוק" הוא חלש, זה כמו לומר שיורם מרציאנו הוא לא אדם מחונן. לכל הרוחות, גם אם לוקחים בחשבון שלא מדובר בתחרות ריצה, אלא ביחסים או סקס ("את פותחת מהר"), הרי שהאלגוריות בו כל כך קלושות וקלישאתיות, שלא פלא שהוא כמעט הפך לשיר השנה של תשנ"ב. אז מה השורה הכי מגוחכת בו - "רוצים גבוה בשמים לנגוע"? "הקפה אחרונה לי יש קשיי נשימה, אני מפסיק לרוץ, עומד בפינה"?, או "והקצב מהיר הוא כל הזמן מתגבר, אף אחד מאתנו על כוחו לא שומר"? לא ולא – "ואני מתבלבל ונופל" מנצח בנוקאאוט, לא מעט בזכות ה"אה אה אה" שמלווה אותו ומיישר קו עם הבנאליות של הרוק הישראלי.

גם הלחן והעיבוד, שני אלמנטים שנטאשה הצטיינה בו, לא מעט בזכות הרוח האלפנטית ששרתה עליה באותו זמן (אלפנט נפטר זמן מה לפני יציאת "שינויים"), נותרים חסרי מעוף ב"על קו הזינוק", שיר שמבלי לדעת הקדים את זמנו וכתב את כל החוקים הבלתי-פורמאליים של גלגל"צ ברוח הפייסנית שלו. המלודיה הישרה והסטטית שדורכת במקום, הסאונד של הגיטרה הקלאסית, החצוצרה הכאילו ביטלסית שמבליחה בסוף, הברייק לפני הישורת האחרונה של הפזמון – את כולם אי אפשר היום לשמוע מבלי לקבל גרדת כרונית בעור.

הערה קטנה לסיום – את "שינויים בהרגלי הצריחה" פותח "דקה אחת שפויה", אחד השירים הכי טובים שנכתבו, הופקו והוקלטו בארץ. שיר, שהוא ההפך הגמור בכל אספקט מ"על קו הזינוק", אבל לא היה להיט גדול מספיק בשביל להיכנס למדור הזה.