המשותף היחיד בין להקות כמו "האנשים" ו"The Homesicks" הוא כמה שקל לפרגן להן. ומה לנו כי נלין? הנה, שתי להקות אלטרנטיביות שפועלות מחוץ לזרם, בעלות זהות כזו או אחרת ומנגנות במרחב מצומצם וצפוף כמו רחוב עזתי בעונה החמה.
ועד כאן הכל בסדר גמור, ואפילו האלבומים החדשים ששתי הלהקות הולידו בעמל ויזע (האנשים עם אלבום שני וההומסיקס עם אי.פי בכורה לאחר שלוש שנות עבודה) ראויים למבחנן של אוזניים פתוחות. אלא שהפספוס נעוץ בהצלחה: הסיבה שכל כך קל לאמץ את האנשים ואת ההומסיקס היא הקריז העמוק שיש למי שנאחז בכל קש שצף על פני עולם המיי-ספייס. המוזיקה האלטרנטיבית, במצבה הקשה בתודעה הכלל ישראלית (ראו פרסי גלגל"צ, סליחה, עמ"י), מסתפקת גם בחצי העבודה שלהקות כמו האנשים וההומסיקס עושות, במקום לטלטל ולרגש באמת.
האנשים הם דור ראשון להשפעה של עמיר לב על המוזיקה הישראלית. אלבומם הראשון, "מוזיקה מהמרתף", היה טקסט-בוק של כוונות טובות עם אותו טעם בוסר של אלבומי בכורה חסרי הכוונה וניסיון. אחר כך הם זכו למיני עדנה עם גרסת הכיסוי הלא מזיקה ל"בואי לאילת", אבל ניחוחות הבוסה נובה של האנשים הוחזרו מהר מאוד לתוך אותו מרתף מוזיקלי ונשמרו שם היטב בנפתלין המנוכר שלהם. עכשיו הם חוזרים, מלוטשים ומדויקים הרבה יותר, אבל כמו הספורט הישראלי, מתאהבים במראה הנשגב שנשקף מולם בעתות הישגים ושוכחים לנחות על הקרקע. "עוץ" נפתח מצוין בשלושה שירים סוערים בקצב הפנימי שלהם, שמדגישים את הנקודה החזקה ביותר של הלהקה הזו: יש לדרור שוסטק וחבריו את מתת האלוהים הבלתי ישראלית בעליל, והיא היכולת להפיק שיר. בכלל, התנועות והתזוזות של שירי האנשים, בין רגאיי לטינדרסטיקס, משויפות וחדות, עם התגלית הגדולה של האלבום הזה, גיא אלפונטה בכלי נשיפה מתפרצים, שחותכים את המתח. הפופ הישראלי שיעבד את הכינורות וכלי המיתר לקיטש, והזניח את כלי הנשיפה, שאלפונטה מציל איתם גם את השירים החלשים באלבום.
כיוון ש"האנשים" לא ניחנו ביכולת כתיבה טובה באמת, עם ניסיונות מאולצים של עברית גבוהה (וחזרה על נושאי הים, האהבה, ושוב הים, ושוב האהבה), כדאי להתמקד באלפונטה. אחרת קל מאוד להסתבך בתוך 60 הדקות הארוכות מדי של "עוץ", שלא מצדיק באמת את החצי השני שלו, עת נירי דמסקי המקסימה נופלת למלכודת ההיסטרית של אורית שחף ("וסוער הים" הטריפ הופי) והאלבום כולו שוקע בתרדמת שלאחר ארוחה גדולה במיוחד. וחבל, כי האנשים כל כך שונים בנוף המוזיקה הישראלית שלא בולעת גיליונות של מוג'ו, או מאוהבת בקרן פלס. אולי זה עצם הקושי להוציא אלבום אלטרנטיבי בישראל, שהופך את תהליך סינון החומרים למשפט שלמה (חמש שנים מאלבום לאלבום), אבל ההפסד גדול מהרווח, כי אין טעם לוואי מעצבן יותר מטעמה של החמצה.
האנשים, "עוץ", התו השמיני
בית חולים
האי.פי של ההומסיקס לעומת זאת, בולע עיתונים עטופי דגים מ-2001 על תחיית האייטיז במוזיקה האלטרנטיבית. לעומת המחווה המושלמת והרצחנית של צ'רלי מגירה לניו-ווייב, ההומסיקס קרובים הרבה יותר לפרודיה על הקילרז באלבום הראשון מאשר ללהקה אמיתית. ובעוד הקילרז הם תושבי ווגאס אמיתיים, כלומר שחקנים ומהמרים בנשמתם המודעים לקיומו של איפור על גופם, ההומסיקס לא ממש בטוחים בזהות שלהם: האם הם להקת מחאה מתוחכמת כמו בשיר הפותח (והיפה), או שמא הם נוטים לשמאלץ כמו ב"מישל" ובקאבר המיותר ל"Logical Song" (סופרטראמפ)? ההשפעות המוזיקליות המבורכות של ההומסיקס (לא מפתיע בהתחשב שבסיס הלהקה נמצא בחנות דיסקים תל אביבית) מתערבבות ובמקום ליצור גיבוש ייחודי, זה נשמע כמו ניימ-דרופינג. ויודע כל מוכר דיסקים: אין, אין יותר גרוע מניים דרופינג, גם אם הוא כולל את אינטרפול ובטח אם הוא רלוונטי 6 שנים אחורנית.
ובכל זאת, יש משהו כיפי בהאזנה ללהקה שמנגנת עם כל הכוח ושהשפה שבפיה אינה נשמעת כמו בדיחה של יצפאן על ג'ורג' בוש (או סתם כמו בלקפילד). וכמו אצל האנשים, כואב ביותר לשמוע להקה שהייתה יכול להיות תשובה ציונית ניצחת בזמן אמת לגל משמעותי מחו"ל, ועכשיו נשמעת כמו אינדי-קריוקי.
דה הומסיקס, Modes of Production, הוצאה עצמית