לא נראה לי שלברנדן פאוולר, האיש שיוצר תחת השם Barr, טוב בחיים. הוא יוצר מוזיקה שונה, אחרת. הוא ממורמר. מירמור טוב, כי הוא ממלא אותו בציניות והוא עטוף בהומור עצמי, בדיוק כמו שהוא מפוצץ ברצינות תהומית. למרות שאין לי ספק שיש לו לא מעט בעיות לא פתורות איפשהו מתחת לפני השטח, יש כמה עובדות ידועות שבטח עזרו לו להפוך לכזה.
בתור התחלה, בתיכון הוא ניגן בלהקה ואז עזב אותה. להקה שלימים הפכה לאנימל קולקטיב. להקה שפאוולר אף פעם לא יגרד עשירית מההצלחה שלה. בנוסף, פאוולר חימם בלי סוף הופעות של שיו-שיו (חבריו ללייבל 5rc) ואיפה הם ואיפה הוא. הם המציאו את המוזיקה האוונגרדית מחדש מפרקים ובונים שירים מחדש כאילו שאין מחר. הוא אפילו לא חי בצל שלהם מבחינת הכרה. אין לו כשרון מלודי מיוחד והמוזיקה שלו, מיוחדת ככל שתהיה, לרוב מונוטונית, רפטטיבית, כשרק הספוקן וורד שלו מלווה אותה. בנוסף, מובן מהטקסטים שלו שבנות בפרט ואנשים ככלל לא כל כך שמים עליו. קשה להיות Barr.
בכל זאת, נדמה שפאוולר בכלל לא משתדל להשתלב, ובעצם מנסה להנציח את השוני שבו. באלבום החדש והשני שלו, "Summary", יש שיר אחד פופי, מקפיץ, אנרגטי קוראים לו "The Song is The Single", שיר שמוכיח שהוא יכול גם להיות מישהו שמנוגן במסיבות אינדי. מישהו מהמצליחים האלו. ועדיין, בתוך ההברקה הזו הוא מבדל עצמו, מנסה לא להיות כוכב רוק - "אתה יוצר את האלבום בלילה / כי כולם יודעים / שרוקנ'רול זו השפה של הלילה / אבל זה נעשה ביום / היה בהיר".
בשיר אחר, שלא זכה לקבל שם, הוא מדקלם את הספוקן וורד שלו, כנראה למישהי, כשהוא מבקש ממנה לא למות. מסביר לה שהוא צריך אותה בכמות מילים שלא היתה מביישת את קונר אוברסט. וברגע שהוא מצליח לגרום לנו להתחבר, להרגיש אינטימיות כלשהי, הוא זורק לנו בפנים שאין שום קירבה מיוחדת, ובעצם מנתק אותנו מלהתחבר אליו "זה אפילו גורם לי להרגיש לבד / ואני באולפן / מוקף באנשים".
אבל בין אם הוא רוצה בכך או לא, מפחד מזה או סתם מאוים, עדיין אפשר להתחבר למוזיקה שלו. בעצם, נראה לי שהלב שלכם לא קיים אם לא תתחברו. הוא לא בכיין אה-לה טום יורק, ולמרות ההשוואה המיידית לפייבמנט, הוא הרבה פחות שפוי וממש לא חובב גיטרות. אבל הוא בהחלט זורק את כל הבאסה שלו לפנים, בלי למצמץ; לא נראה שהוא בכלל כותב משהו, אלא יותר רץ עם איזשהו זרם תודעתי חסר סוף. מתבלבל קצת וישר חוזר לירות מילים. הרבה עם פסנתר, מכונת תופים, ולפעמים סתם עם איזשהו תוף מלכותי אחד, מונוטוני, שלא משתנה (כמו למשל ב-"Complete Consumption of Us Both"). קשה להסביר את זה, אבל חובה לשמוע כי גם אם Barr עצמו לא יאמין בזה לרגע, זה בהחלט אחד האלבומים מהמוצלחים שיצאו בינתיים ב-2007.
בארר, "Summary"
(5rc)
עוד בוואלה!
סימונה מדימונה
היתרון הגדול ביותר של הפופ המסחרי על עולם האינדי (מלבד המיליונים שמגולגלים בו) הוא הבנות. כן, אולי הן עושות מוזיקה צפויה, אולי הן סתם קול שמודבק על הפקה מדבקת ונוצצת, ואולי הן סתם בימבוז עם חרא סטייל אבל אתם חייבים להודות, הבנות בקליפים האלו עם הריקודים והבלינג נראות טוב. מדהים אפילו. לעולם האלטרנטיבי קשה לתת להן תשובה, ויש שיגידו שהוא גם לא מנסה. כן, יש לו את ג'ני לואיס (אבל היא כבר עברה את ה-30) והוא מתגאה בנוכחות של ג'ואנה ניוסם (אבל קשה להגיד שהיא כוסית במובן מזיל-הריר של המילה). את החלל הזה, שנוצר כבר לפני הרבה מאוד שנים, באו למלא Au Revoir Simone.
מדובר בשלוש בנות מברוקלין שלוו את השם שלהן מאיזו דמות שולית בסרט של טים ברטון, והן לא רק נראות טוב, אלא גם נשמעות פיצוץ, ובימים אלו הן חונכות את האלבום השני שלהן "The Bird of Music" (בהנחה שהקודם מ-2005 נחשב אלבום ולא אי-פי). שלושתן שרות, שלושתן מנגנות על סינתיסייזרים ועל מכונת תופים וסביר שהמוטו של שלושתן הוא "קאסיו-קאסיו-קאסיו".
כיאה ליצירות אינדי, האלבום הוקלט כמעט ללא תקציב במרתף של חבר, כשתא המקלחת שימש כחדר להקלטת השירה (כנראה שהיה להן טיפה יותר מזומנים מלקוקורוזי שהקליטו את כל האלבום שלהן באמבטיה). אך אל תתנו לדלות האמצעים לבלבל אתכם הסאונד של האלבום החדש, כמו גם של החומרים הישנים שלהן, מלא ושלם והוא הדבר הכי טוב שיכול להגיע בעונה הכמעט-קייצית הזו.
השירים באלבום מחולקים לשניים הדאנסי, הקליט, המקפצץ והכיפי, שאפשר למצוא לדוגמא ב-"Dark Halls", "Night Majestic" ו-"Stars" והאלקטרוניקה המלנכולית והמרגשת יותר (אם כי הקצבית והאופטימית גם כן) כמו שיש ב-"I Couldn't Sleep", "Sad Song" ו-"The Lucky One" (שכולל את השורה "אני הייתי ברת המזל / קוראת מכתבים ולא שולחת אותם" ומסתיים בשירה משותפת ואמוציונלית).
לעיתים הגבולות האלו מטשטשים, ואין ספק שהכל מאוד מלודי וקליט, אך לרגע לא נמאס מהאלקטרוניקה האנלוגית הזו שלהן. זה האינדי-פופ הכי טוב שתמצאו, והייתי אומר את זה גם אם הן היו נראות כמו קימייה דוסון. למרות שאז לא היה חשוב לי לקנות את האלבום המקורי.
או רוואואר סימון, "The Bird of Music"
(Moshi Moshi)