גברי בנאי

ההומו והסטרייט – אין דרך אינטליגנטית יותר לכנות אותם אחרי מפגן סטריאוטיפי מול משחק כדורגל בטלוויזיה – יושבים בסלון. זה עם הבירה וההוא עם השאלות ההומואיות החמודות על מהות הפאוול בחיינו. לא סצנה מבריקה או מקורית, אבל היא מעוררת מהקומה האימהית וזורקת אותנו למקום שהיינו צריכים להיות בו כבר בעונה הראשונה. פתאום נגמלנו מחיבוטי הנפש המדכאים של אורנה בנאי, פתאום אין התקפי היפר-ונטילציה מעוררי-זפזופ של מיה דגן, פתאום המינון של מיקי, פרנקו ובומבנה מופחתים בהדרגה. פתאום אלון פרידמן, דיוויד שווימר הישראלי, מקבל יותר מקום להפגין את כישוריו המוצלחים, על אף דמות קלישאתית שנתפרה לו. והכי פתאום – זה כבר בכלל לא אמאל'ה.

הדרמה הכבדה שנחתה עלינו בעונה הראשונה של "אמאל'ה", לבשה – לפחות בתחילת העונה הנוכחית – מסכה אלסטית, כזו שאפשר לחבוש ולהסיר בקלילות כדי להשתנות. אמנם היא סובלת עדיין מאותן בעיות אובדן זהות, בעיקר בגזרת אורנה בנאי המתאמצת להשתחרר מעצמה; והיא נופלת באותם בורות מוכרים של חורים בעלילה הנפתרים בעיקר ב"כבר דיברנו על זה" ואחיותיה – אבל לפחות מצאנו את אמאל'ה הביולוגית, אותה אחת שהיינו אמורים לינוק ממנה מהיום הראשון.

יוצרי "אמאל'ה" לקחו הימור בניסיון אחרון לרענן ולטלטל. השיטה מתבצעת בשני מישורים – הוספת סיפורים צדדיים שאמורים לספק לנו את הבריחה מאפי המבאסת, דפי המרגיזה, מיקי חסר הרגישות ופרנקו האינפנטיל; ובעזרת דמויות-משנה כמו אלי "דוד פסח" גורנשטיין וזהר שטראוס, או דמויות חד-פעמיות כדוגמת אדיר מילר בתפקידון לא רע – אם כי סוריאליסטי ומוגזם – ולוק של פדופיל חרמן.

אבל מה לעשות שהבסיס כבר רעוע. במקום לעבוד על זה מתחילת הסדרה, "אמאל'ה" כבר הידרדרה עונה שלמה לאט ובטוח למקום בו קצת אי אפשר להתפשר. דרמה קומית זה לא. ההומור חייב שיוף רציני, כי לרוב הוא לא עובד; גם המקוריות – סצנה אחר סצנה – מצטיירת יותר כ"היינו שם" קלאסי; והכי בעייתי – הקונספט של העונה הנוכחי לא ממש מרתק, כי אורנה בנאי מחפשת אהבה זה לא משהו שיכול להיות סקסי. אילו מישהו היה מקפיד להחליף את הטיטול המצחין שנשאר אחרי העונה הראשונה ובונה את עולמו של אלון פרידמן – המעניין פי כמה מזה של בנאי – מוקדם יותר ובצורה מקיפה יותר, הייתם מקבלים ספין-אוף קומי דרמטי מעולה – "אמאל'ה, איידס!".

"אמאל'ה", ימי ד', ערוץ 2, 22:00