בסיסטית מחפשת להקה: קייזר צ'יפס

הקייזר צ'יפס קמו בלידס לפני עשור. ב-2002 הם שינו את שמם מ-Parva לקייזר צ'יפס (איזשהו רפרנס מעולם הכדורגל, כמובן), ובזמן שמרבית הלהקות באנגליה היו באובססיה של שחזור צליל הפוסט-פאנק של ג'וי דיוויז'ן, גאנג אוף פור והפול, הקייזר צ'יפס דווקא התגעגעו להיסטוריה הרבה יותר קרובה - לימי הבריטפופ.

בנוסף להשפעה ישירה מלהקות הבריטפופ של אמצע הניינטיז, הקייזר צ'יפס שאבו השראה מאבות המזון של הבריטפופ - הג'ם, הבאזקוקס, הקינקס, XTC, Wire, מאדנס וכו' - והם אפילו הביאו את סטיבן סטריט האגדי, שעבד עם הסמיתס ובלר, על מנת שיפיק את אלבום הבכורה שלהם (וגם את החדש). הבריטפופ אותו יצרו הקייזר צ'יפס באלבום הראשון היה מהסוג העולץ והחיובי של בלר בימי "פארקלייף", נגיד, ופחות מהסוג המאצ'ואיסטי וההמנוני של אואזיס.

"Employment" יצא לפני שנתיים בדיוק וכלל, מצד אחד, להיטים היסטריים, כמו "Everyday I Love You Less and Less", "I Predict a Riot" ו"נא נא נא נא נאא" - שכל אחד מהם גורם לך להרגיש כמו אחרי שיעור ספינינג (אני משערת) - אבל גם שירים רגועים ולא פחות יפים, כמו "You Can Have it All" הביץ' בויזי. עם שארם עמך-בריטי (כמו בלר בזמנו, גם הקייזר צ'יפס חטפו קצת על הראש כשניסו לאמץ שארם קוקני לא אותנטי), מינונים נכונים של מכות טמבורין באווירה סיקסטיזית, קלידים איטיזיים, רעננות פופ-Pאנק ואיזושהי אנרגיית פרנץ פרדיננד תקופתית, יצרו הקייזר צ'יפס במכה ראשונה אלבום פופ בריטי קלאסי, עם להיטים מדבקים, שנשמע מעולה גם היום.

ההצלחה של הקייזר צ'יפס, שבאו מלידס, הולידה איזושהי תסיסה לוקאלית, ולא עבר הרבה זמן עד שעיתונות הרוק הבריטית המציאה את ה"ניו יורקשייר סאונד" - הסצינה המוזיקלית של לידס, וויקפילד, שפילד והאזור, שהתעוררה, לטענתם, עם הקייזר צ'יפס, המשיכה בקריבס, הגיעה לשיא עם הארקטיק מאנקיז, וכללה עוד אינספור להקות קטנות יותר שהצליחו להשיג כמה אינצ'ים בעיתון בזכות השיוך הגיאוגרפי שלהן.

מצד שני, ברגע שהקייזר צ'יפס אומצו בצורה מוחלטת על ידי המיינסטרים - הם חזרו מטקס הבריטס של 2006 עם שלושה פסלונים, ואלבום הבכורה מכר חמש פעמים פלטינה באנגליה בלבד, כשאחוזים ניכרים מעותקי האלבום נרכשו על ידי הערסים שהלהקה ירדה עליהם ב"I Predict a Riot"- לאנשים גם התחיל להימאס מהם. במיוחד לארקטיק מאנקיז, שהביעו באופן פומבי מאוד את העובדה שהם לא מרוצים מההשוואה לקייזר צ'יפס, מה שהתחיל סכסוך מתוקשר בין שתי הלהקות, שמאוחר יותר הוכחש.

אז אחרי שהתאהבתי מחדש באלבום הראשון של הקייזר צ'יפס, אצתי בעליצות לאלבום החדש. כגודל הציפיות, גודל האכזבות וכובע ה-pork pie, שנאלצתי לאכול לארוחת צהריים. האכזבה המרה הראשונה היא שהאלבום החדש נטול פיצוצי פופ שמעבירים רטט בעמוד השדרה, כמו להיטי האלבום הקודם.

הקייזר צ'יפס שייכים לאסכולה שפותחת כל אלבום בסינגל המוביל, כך שאתה מקבל את הקינוח על ההתחלה ויודע שיותר טוב מזה כבר לא יהיה. האלבום החדש נפתח בסינגל הראשון מתוכו, "רובי", שכבר הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי. "רובי" הוא ההצהרה של הקייזר צ'יפס שהם כבר לא בעניין של לספק לקהל ריגושים זולים כמו "Everyday I Love You Less and Less", אלא רוצים לעלות ליגה. זהו הניסיון שלהם לייצר המנון קלאסי עם שם של בחורה בפזמון. ההיסטוריה של הפופ מלאה בכאלה, אבל "רובי" לא מגיע לקרסוליים של "ליילה" של אואזיס - הפעם האחרונה שלהקת בריטפופ הלכה על הקטע הזה. לכתוב להיטים מתחכמים זה דבר אחד, אבל בשביל לכתוב שיר פופ פשוט ויפה על בחורה צריך כשרון שהקייזר צ'יפס כנראה פשוט לא ניחנו בו. מה שווה המנון עם שם של בחורה בפזמון אם הוא לא מצליח לרגש?

הבעיה השנייה של האלבום היא הניסיון שלו להיות רציני, אבל מי אמר שרצינות צריכה לשלב בין טקסטים מלאי ביקורת חברתית לא ממש מתוחכמת ("The Angry Mob", "Everything is Average Nowadays" ) למוזיקה לעוסה ומשמימה?

לא שהתקליט נוראי, ממש לא. יש בו כמה שירים לא רעים, כמו "High Royds" (השיר שהכי מזכיר את אנרגיות הנעורים של האלבום הקודם), "I Can Do It Without You", וקטע קטן וחמוד עם פסנתר בשם "Boxing Champ", שגרם לי לשלוף מיד את אלבומי ההאוסמארטינס שלי. אבל בסופו של דבר, כשהקייזר צ'יפס כתבו שירי פופ קופצניים ומגניבים, גימיקיים כמעט, זה עבד נהדר, אבל הניסיון לעבור מהצד המצחיקולי של הבריטפופ לצד האפי לא ממש תפור עליהם. כשהם רוצים הם יכולים להיות להקה חמודה, אבל אואזיס, עם כל הכבוד, הם לא.

קייזר צ'יפס, "Yours Truly, Angry Mob" (הליקון)