פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האמן 17: יוחאי מטוס

      הוא ונדליסט ידידותי לסביבה, אספן כפייתי של אוספים וגם האמן שראיתם הכי הרבה עבודות שלו, בלי לדעת מי הוא

      איזו מוזיקה אתה שומע במהלך העבודה?

      ספריית המוזיקה שלי נמצאת על המחשב וכבר מזמן אבדתי שליטה על מה שקורה שם. הפלייליסט שלי ארוך, הוא מתעדכן אחת לחודש תודות לאח שלי שהוא סוג של גאון במוזיקה וכולל כרגע את בייסמנט ג'אקס, דה סטריטס, אליזבת קוטון, מיילו, ג'ינס טים, קוברה קילר, צ'רלי מגירה, גונזאלס, דאפט פאנק, בטא באנד, שוגרקיובז, ארלן אוי, קודק וכמובן – ג'סטין טימברלייק.

      מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

      קולנוע הוא המדיום הכי משמעותי מבחינתי, והספר האהוב עליי הוא "אני וניו-יורק וכל השאר..." שהוא המהדורה הראשונה של "התפסן בשדה השיפון".

      סינמה -פרדילדו

      אילו אמנים ויצירות השפיעו עליך?

      פליקס גונזלס-טורז, ז'אן מישל בסקיאט, וולפגנג טילמנס והמעצב יופ ואן-בנקום.

      איזה נושא חברתי יכול להקים אותך מהכורסא לפעול?

      הנושא הכי משמעותי מבחינת העבודות שלי הוא "Reclaim the streets". אני גם פעיל בקולקטיב סינמה -פרדילדו שמארגן ערבי תרבות קוויריים.


      .

      וודקה-טוניק עם סמנתה פוקס

      מהם הרגלי הגלישה שלך?

      כל אתרי השיתוף באינטרנט של דימויים ו-וידאו, כמו יו-טיוב, פליקר ומיי ספייס, הם מהפכה חיה ובועטת של חשיפה בינלאומית ומעלים שאלות על זכויות יוצרים.

      מה היית משנה ברחוב מגוריך?

      אני גר בשכונת נגה. לא הייתי משנה כאן כלום, יש לי את השכנים הכי חמודים בעולם והכי שקט וכיף כאן. הייתי משנה את העתיד לבוא: שכונת נגה, לצערי, הופכת אט אט למתחם היאפים הבא.

      מה הרינגטון שלך?

      אריק סאטי - gymnopedie_number1, בחרתי אותה בגלל שזו יצירה מספיק עצובה לכל פעם שהפלאפון שלי מצלצל . אחר כך הסתבר לי שהיא נכתבה להלוויות.

      למי היית מכניס מכות?

      אני לא יודע ללכת מכות.

      את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?

      וודקה-טוניק עם סמנתה פוקס יכול להיות בילוי מעניין לאחר הצהריים של יום שישי, והיא משלמת, לא אני.

      מה ההתמכרות שלך?

      אני אספן כפייתי של אוספים. אני אוסף הכל: מדבקות, מעטפות, מפות ישנות, מגנטים, כתבי עת ישנים. זו התמכרות בעייתית כי היא תופסת המון מקום בסטודיו שלי. הבעיה החמורה עוד יותר היא שכל האוספים האלה באמת שמישים, הם תמיד הופכים לחלק מהיצירה שלי.

      תיק עתונות:

      יוחאי מטוס (29) הוא האמן שראיתם הכי הרבה עבודות שלו בלי לדעת מי הוא, ומבלי להתכוון מראש. לב הקרמיקה באמצע שדרות רוטשילד, הגראפיטי בצורת הלוגו של סדרת הטלוויזיה "תהילה" בשולי פלורנטין, הפיקסל-ארט שהשתחל תחת שלטי רחובות מרכזיים בתל-אביב הן רק חלק מעבודות הרחוב שלו (את חלקם יצר עם מיכל צדרבאום) שהפכו לחלק מענג מהנוף העירוני.

      העיר והעירוניות הם מילים חשובות בעולם המושגים של מטוס, שגדל רוב חייו במושב, וככפרי לכל דבר אפילו נהג לחלוב פרות במו ידיו. היום הוא רואה את העיר כחלק בלתי נפרד ממנו, והצליח להפוך את עצמו לחלק בלתי נפרד מהעיר. אפשר להסתכל על זה כמסע מגאלומני של אדם המטביע את חותמו בפינות בולטות ברחבי העיר, אלא שלמרות הנוכחות של העבודות מטוס נשאר אלמוני מרצון, ולא יוצר לעצמו פרסונה של אמן רחוב עם טביעת יד מזוהה או חתימה בולטת.

      המכנה המשותף של עבודות המאפשר לנו לשייך אותן לאותו יוצר, היא הפשטות של הדימויים, שמתפקדים כסמלים גראפיים כמעט אוניברסאליים. הגראפיות היא חלק מעולמו של מטוס, שלמד תקשורת חזותית בבצלאל, אבל אינה ברירת מחדל, אלא חלק מתפיסת העולם שלו. "במובן מסויים אני מעצב שעושה אמנות, כי אני מאמין שאמנות צריכה לתקשר", הוא מסביר, "אני לא אוהב את התפיסה שמי שלא מבין עבודה מסויימת לא ראוי לה. אמנות צריכה לפעול באופן שווה בכמה רבדים. אני רוצה לעשות אמנות שגם אמא שלי, שמרגישה זרה לעולם האמנות, תוכל להבין".

      תחילתה של ההבנה הזאת לפי מטוס, מקורה בהזדהות. כשמטוס מדבר על הזדהות, הוא לא בהכרח מתכוון לסצינת קורעת לב בסרט שמטלטלת את הצופה, אלא על הסכמה לקיים שפה משותפת, מהסוג שלא כופה את עצמו על הצופה. הלבבות לדוגמא, הם חלק מהשפה המשותפת הזאת. סימן מוסכם בתרבות שהפך לקלישאה, אבל עדיין לא איבד לחלוטין מהכוח שלו לרגש מישהו.

      "אחת מהחברות שלי התאהבה בפעם במישהי", מספר מטוס, "היא הסתובבה ברחוב מפוצצת מהורמונים וכימיקאלים של התאהבות, וראתה לבבות בכל מקום. היא היתה בטוחה שהיא הוזה, שהכל בראש שלה, עד שהיא סיפרה לי את זה, והבינה שאלו עבודות שלי".

      מטוס לא בהכרח מתעסק באהבה, במערכות יחסים, או בקיטש, ומתעקש שהצופה יכול לראות בעבודה מה שהוא מוצא לנכון, ללא קשר לכוונה המקורית של האמן. את המשמעות של העבודות הוא רואה בעיקר בהקשר העירוני. "הלב הוא באמת דימוי גרפי, אין לו משמעות פרט לפופיות. מאוד חשוב איפה זה נמצא, זה חלק מהמהות של העבודה. לאחרונה היתה לי שיחה עם נהג מונית. גיליתי שהוא מתייחס ללב ברוטשילד כנקודת ציון בנסיעות שלו. אנשים מתמצאים אחרת עכשיו, נוצר סימן חדש בעיר. חלק משמעותי מהעשיה הוא הצבת עובדה".

      העובדות שמטוס מציב אינן חביבות במיוחד על עיריית תל-אביב. הלב ברוטשילד הוא היחיד שנותר מסדרה של חמישה לבבות שונים ברחבי העיר. אחת מהלבבות הודבק באישון לילה על המדרגות בכיכר רבין המובילות לעיריה. אנשי העיריה ניסו להשיב את המצב לקדמותו והקרמיקה הוסרה, אבל את הדבק הם לא הצליחו לקלף, ונותר שריד בצורת לב לבן. "כל אדם יכול להרוס או לשנות את העבודה", טוען מטוס, "העיריה יצרה ונדליזם של ונדליזם ועשתה את הדיאלוג למעניין".

      מטוס הוא ונדליסט ידידותי לסביבה, המצהיר שהוא לוקח את מלוא האחריות על עבודות הרחוב שלו. עבודה שמתקלפת או מתלכלכת הוא ממהר לנקות או להסיר. "אני רוצה להוסיף שכבה חיובית לעיר" הוא מצהיר. תפיסת הרחוב כזירת פעולה אמנותית אינה חדשה ביוחד, אבל פרט לאמני הגראפיטי, מטוס הוא אחד האמנים היחידים שפועלים ברחובות תל-אביב באופן עקבי. "מוזיאון וגלריות הם לא הפתרון היחיד. לשלט הרחוב יש תוחלת חיים ארוכה יותר מתערוכה בגלריה שיורדת אחרי חודש".

      בנסיון להתחקות אחר המשיכה שלו אל מחוץ לעולם האמנות הממסדי הוא אומר "יש הרבה סיבות שהובילו אותי לשם. אני הומו בעולם הטרוסקסואלי, נקודת התחלה שגורמת בכח להסתכל על דברים אחרת. בנוסף אני חושב שזה חלק מהתפקיד של אמנות- לחשוף משהו לעולם. במובן מסויים זאת דרך פעולה מאוד הגיונית, אם מכל הנושאים שאמנים עשויים לעסוק בהם אתה בוחר לעסוק בעיר, עירוניות או קהילתיות".

      מטוס לא מגביל את עצמו רק לאמנות רחוב, ובימים אלו מוצגת עבודה שלו בתערוכה הקבוצתית "לא תראו" בגלריה של אום אל פחם.

      "לא תראו", תערוכה קבוצתית, אוצרת התערוכה: מורן שוב. גלרית אום אל פאחם. נפתחה: 24 בפברואר. נסגרת: 10 במאי 2007.