דת, גזע ומין

העובדה ש"התמונה מסתכלת עלי" נכתב כיומן מראשיתו ועד סופו, מבהיר מיד שמדובר בניסיון לטפל בנושא האהוב על הכותבים הישראלים, כלומר – סערת הנפש הפנימית והאינטימית, שאין למצוקותיה צינור מתאים. אף אחד בקרבתה של הדוברת, חיילת דתל"שית שהתפקרה במלוא מובן המילה, לא מכיר אותה באמת, והנייר עליו היא כותבת הוא היחיד שמשמש לה אוזן קשבת. זהו פורמט קלאסי לכותב שמעוניין, כמו בשיר המצוטט, לפצוח בתיאור מפורט של פרטים חסרי חשיבות על ה"אני, אני, אני", שמתוכם אמורה לצמוח איזו אמירה משמעותית. הפורמט גם מאפשר רדידות לשונית ותוכנית שמתובלת, כמו ביומן, ברגעים נדירים יחסית של התעמקות ופיוטיות.

עבור הגיבורה, שגדלה במשפחה דתית שמתבררת לאורך הספר כתא בעייתי ולא מתפקד, השחרור מהדת משמעו דקדנס מוחלט ועיקר התרכזותה הוא באברי המין הזכריים שחולפים על פניה. בנסיון למצוא חום ואהבה שהיו חסרים ביחס הוריה אליה, רואה הנערה בחילוניות ובחופש המיני, את האפשרות לקבל חיבוק. מלכתחילה ברור, כבר מתיאור ניסיון ההתאבדות הראשון של הדוברת, שמימוש מה שהיא רואה כ"ערכי העולם החילוני" (כלומר, סקס, סקס, מציצה, אורגיה, סקס), אינו יכול להוות דבר מלבד מסלול להרס עצמי.

השרירותיות במעשה האהבה – למעשה, לקרוא לזיוני הגיבורה אהבה יחטא לתיזת הספר - מסמלת את השרירותיות בחייה של הגיבורה: ללא כל סיבה נראית לעין מאפשרת החיילת לחייל זר שיושב לידה באוטובוס לעשות לה ביד, ומסרבת לקחת ממנו את הטלפון כדי לשמור על קשר. מצד שני, שלרגע אינו קשור למין, היא בוחרת לנסוע לניו יורק ללמוד משחק, אף שלא חשקה בכך לאורך הספר. "כשאתה לא יודע מה אתה עושה, אתה עושה את זה הכי טוב", היא אומרת, ובאמת – נדמה שמעבר למתירנות המוגזמת, חוסר המודעות שלה למניעי התנהגותה הוא הסכנה הגדולה, ומשמש כנפץ לפצצה המתקתקת שבתוכה.

החדר האינטימי בשיר, ממנו נלקח שם הספר (שהוא, אגב, של תערובת אסקוט ולא של אסף אמדורסקי, כפי שמצוין בספר. אף שאמדורסקי היה חבר הלהקה, ג'נגו וירמי קפלן היו שותפים מלאים ליצירתו) משמש כמפלט, הן מהים הסוער בחורף, "ולפעמים סערה מתקרבת והים גועש", והן מהאנשים הממלאים את חוף הים בימי קיץ, "אז אנשים הולכים ומתרחצים, ומשתזפים על שפת הים". החדר האינטימי של הדוברת בספר אינו מקום של רוגע אלא להיפך, המקום שממנו נדמה שכבר אין דרך חזרה. אולי פה נעוץ ההבדל האיכותי בין השיר לספר: בציניות, בשקט, בהפוך על הפוך, הציבו תערובת אסקוט המנון לאינטימיות אינדיבידואלית, מתנחמת בחום עצמי מול הקור האנושי. ואילו בספר, עם הרעש הגדול, החרא המדמם, הזין והכוס, ישר לפנים, טובעים הרגעים המעמיקים של הספר במים שחורים של בוטות, המוצדקת, שוב, רק על ידי הפורמט ה"יומני".

העולם שלנו, וזאת יודע מחבר הספר שאף הוא יוצא בשאלה, שונה מעולמה של הגיבורה רק במינון: בוואקום שבין הדת הבלתי מתגמשת לבין הדוניזם מוחלט נותרנו, רובנו, כמו אותה חיילת, נרתעים מערכים מוגזמים, וחסרי הבנה לגבי האחרית של אורח חיינו נטול הערכים. הרדידות של הספר, הלשון הנחותה שבה הוא נכתב (בכוונה, ברור), הפנייה הקלה והמצערת לאזכורים התכופים של סקס כסמל לחוסר ערכים, הופכים את הנושא הראוי והמעניין תמיד של השבר הערכי של החברה הישראלית למוצר קריא אך חסר ערך, שכל שורה שלו מתפוצצת מפוטנציאל בלתי ממומש. אותו קול זעקה צלול שטמון בספר, ושלא יהיה ספק לרגע – הוא אכן טמון בו, הופך ללחישה עכורה וחסרת אונים. היכולת להפוך את העיסוק בטפל האינטימי למסר נוקב שייגע בקורא, בכל קורא, היא מעשה מורכב ופלאי, שלא תמיד ברור כיצד להשיגו. בניגוד לדברי הגיבורה, ניכר שהכותב יודע מה הוא עושה, אבל זה לא יוצא לו הכי טוב. אולי בספר הבא, כשכשרון הכתיבה של גבעון יתיישן מעט.

"התמונה מסתכלת עלי", אביעד גבעון (אחוזת בית)