המדריך ל"הסמויה": כל מה שאתם צריכים לדעת כדי להתמכר

סביר להניח שלא תמצאו משהו טוב יותר לראות בטלוויזיה מ"הסמויה". גיל קדרון נותן לכם את הכלים להתחיל להתמכר

  • הסמויה
גיל קדרון

מי נגד מי?

"הסמויה" היא לא סדרת משטרה, למרות ההתמקדות שלה בתיאור המלחמה הניטשת בין רשוית החוק של בולטימור, מרילנד לבין כנופיות הסמים במקום. היא באה לתאר את פסיפס החיים של העיר שמכונה בפי תושבי השכונות Bodymore, Muddaland, משלל נקודות מבט, לכאורה ללא נקיטת עמדה. הגישה הזו נוטעת בצופה את התחושה הברורה שהעלילות מראות לו את הדברים כפי שהם מתרחשים ברחובות במציאות.

בעונה הראשונה קיבלנו הצצה מאלפת להתנהלות שני ארגונים יריבים, זה של הסוחרים וזה של השוטרים; בשנייה עברנו לאיגוד הפועלים הגוסס בנמל; בשלישית צפינו איך הפוליטיקאים והפושעים חונקים כל ניסיון לשינוי; הרביעית תביא לנו את זווית החינוך המרתקת; והחמישית והאחרונה (סוף 2007) תתמקד בצד של התקשורת בעניין.

קחו את כל הקטע הנ"ל בתור טעימה בלבד, שבשאיפה תגרום לכם לבדוק אם העסק מדבר אליכם (לטעימה נוספת לחצו על הלינקים המצורפים לקטעי וידאו מיוטיוב).

עוד בוואלה! NEWS

מהייטק ועד למשרדי ממשלה: התואר שיפתח לכם דלת לעולם מרתק ומרגש

בשיתוף המכללה האקדמית כנרת
לכתבה המלאה

המוח

דייויד סיימון היה כתב פלילי של עיתון "בולטימור סאן", שכתב ספר בשם "Homicide: A Year On The Killing Streets", לאחר שהתלווה במשך שנה לשוטרי בלוטימור. הספר היווה את ההשראה לשתי תוכניות שמתארות את רחובות העיר - "רצח מאדום לשחור" (בה היה אחד הכותבים) והמיני סדרה שיצר בשם "The Corner". אם כך, הניסיון שצבר סייע לו להביא לנו את "The Wire". מי שיצר איתו את הסדרה הוא אדוארד ברנס, שוטר לשעבר, שבפנסיה הפך למורה, וכעת לאיש טלוויזיה.

סטטוס

לפני מספר חודשים הסתיימה הקרנת העונה הרביעית בארה"ב בערוץ HBO, בעוד שאצלנו היא מגיעה כעת לראשונה לערוץ אקסטרא הוט (ימי ראשון ב-22:45, ושוב בשישי ב-23:30) ול-HBO on demand של הכבלים.

פרסים עיקריים

כל מי שעיניו בראשו כבר הבין מזמן שהטקסים הפופולרים הפכו בשנים האחרונות ללא רלבנטיים, כשלא הצליחו לעמוד בקצב ההתפתחויות בטלוויזיה. "הסמויה" אפילו לא זכתה לאזכור כלשהו, והאבסורד הוא עד כדי כך מביך שאין אפילו טעם להתקומם. מצד שני, אחרי העונה הרביעית הכתיר אותה כמעט כל עיתון במדינה כסדרה הטובה ביותר בטלוויזיה.

הלקוח

בחזונו ראה סיימון סדרה שבנויה כמו ספר, פרקים פרקים, בלי קליף האנגרים, עם אפס פשרות על קו העלילה, וללא הקלות על הצופה. כאן לא תקבלו פלאשבקים אה לה "אבודים" ברגעים המתאימים, וגם לא יטרחו להזכיר לכם מיהי הדמות הזו שנראית לכם מוכרת מהעונה שעברה.

המשמעות היא ש"הסמויה" מתאימה רק למי שלוקח את הטלוויזיה שלו ברצינות. המראות שניבטים אינם תמיד פשוטים או נעימים לעיכול, וחסרים לחלוטין את הזוהר שקיים ב"סופראנוס" למשל. אבל אם אתם מעוניינים בסדרה מאתגרת ומרובדת, ויודעים לדחות סיפוקים (להתייאש אחר צמד פרקים משול לנטישת ספר כי שני הפרקים הראשונים לא מספיק מלהיבים), קשה להאמין שתמצאו משהו טוב יותר לראות. על המסך הגדול והקטן כאחד. אה, ומי שגישתו לאכיפת החוק כוללת סיסמאות כמו "צריך להיכנס בחארות האלה" לא יתחבר לחוסר השיפוטיות כלפי הפושעים מחד, והלא יוצלחים שרודפים אחריהם מאידך.

תרבות צריכה

למי שפיספס את שלוש העונות הראשונות מומלץ בחום לא להתחיל את הצפייה מהעונה הרביעית, כי אם נמשיך באנלוגיית הספרותית, יהיה זה כמו להתחיל לקרוא סדרת ספרים מהכרך הרביעי. אז אוצו רוצו לספריית ה-DVD הקרובה לביתכם.

אם אפשר המלצה נוספת – התרגום העברי, לדעתו של כותב שורות אלו, מעלים חלק גדול מה-feel שמועבר דרך הדיאלוגים המופלאים בעגת השחורים והשוטרים ("Proposition Joe" הוא "גו-הצעה", "you earned that buck like a motherfucker" הופך ל"הרווחת את הכסף ביושר", ו-"I hate to back down from niggers" ל"אני שונא להתחמק ממחויבות", וכדומה). נכון שלפעמים בלתי אפשרי לקלוט חצי ממה שנאמר, אבל מי שבאמת בעניין יעריך את הסדרה עוד יותר, וגם כך יבין בסופו של דבר את הכל מההקשר.

בעד מי אנחנו?

מכיוון שהסדרה לא קובעת לנו מי הם הרעים ומי הם הטובים, נוצר מצב שאנחנו מזדהים עם האנשים משני עברי החוק, כך שהרצון שלנו לראות את האשמים מאחורי סורגים שווה לזה שהאחרונים יערימו על רשויות החוק. בנוסף, ריבוי הדמויות (ללא אף שחקן מפורסם) יוצר מצב שאין גיבור לעודד או נבל לקלל.

בכל זאת, בעונות 1-3 מקבל הבלש ג'ימי מקנולטי (דומיניק ווסט, שרק אלוהים יודע איך התגלגל לזוועתון "300") הרבה מאוד זמן מסך, אז נתעכב עליו. אבל למה לא לתת לחברו ושותפו לשעבר, הבלש באנק מורלנד, להעיד: "You're not a run of the mill kind of asshole, Jimmy - you're a special kind of asshole". אבל מה, מקנולטי, לא משנה מאיזה סוג asshole קורץ, הוא עדיין מה שנקרא גוד פוליס (נא לקרוא במלעיל). וזה מצרך נדיר בעולמנו, שכן מי שחושב שבמציאות כל לובשי המדים הם ויק מאקי כנראה חי בסרט.

מסביבם של באנק ומקנולטי יש לא מעט חדלי אישים שבאים לעבודה רק כי משם מגיעה המשכורת, ולא מתוך שליחות להציל את בולטימור מברוני הפשע המסוכנים. אז עד שיש גוד פוליס אחד או שניים כדאי להעריך אותם.

עזרים כנגדו

הקאסט הרחב (עם רוב גדול לשחורים) יוצר אינספור שחקני משנה, אז לא באמת הגיוני לציין אחד ולהתעלם מאחר. אבל אם תקחו אותי לווסט בולטימור ותצמידו לי אקדח לרקה, אגיד שהשניים האהובים עליי הם עומאר ובאבס.

"הסמויה", להבדיל מכל סדרה אחת על שוטרים וגנבים, לא מסתפקת בתיאור הפשעים והחקירות. לא, שם רואים גם את כל שרשרת המזון ואת הספיחים שמסביב. אחד מאותם ספיחים הוא, כאמור, עומאר ליטל (מייקל קיי וויליאמס), גנגסטר הומו (!), שפועל אך ורק לפי הקוד האישי שלו, ומתפקד כמעין עלוקה ששותה את הדם לסוחרי הסמים. את המחייה שלו הוא מרוויח על ידי תקיפה טקטית של מקומות המסתור של חבילות הקראק, ואם צריך לירות בברך של מישהו בשוטגאן, אז שיהיה. האם זה הופך אותו לבאד גאי? לא ממש - עומאר מעולם לא הפנה את הקנה לכיוונם של אזרחים תמימים (tax payers, כפי שהם מכונים בסדרה), אלא רק לאלו שבוחרים להשתתף במשחק - The Game - שהוא אספקת ומכירת סמים, וכל האלימות שמגיעה עם המקצוע. וחוץ מזה, הדמות שלו כל כך מקסימה, שנונה והומוריסטית שבאמת שאי אפשר שלא לאהוב אותו.

באבלס, או באבס (אנדרה רויו), לעומת זאת, נמצא בתחתית אותה שרשרת מזון. מדובר בג'אנקי שמבלה את ימיו בחיפוש דרכים מקוריות להרוויח מספיק כסף כדי לסדר לעצמו את הבאז הבא. זו אולי הדמות שנוגעת ללב יותר מכולם. לפעמים הוא לוקח חלק בהונאות קטנות, לפעמים אוסף ומוכר אלומיניום שמצא ברחוב, פעמים רבות הוא משמש כמודיע של המשטרה (יש מישהו שאתה לא מכיר בבולטימטר, שואלת אותו הבלשית קימה, ובאבס עונה בלאקוניות: "just citizens and shit"). בסופו של דבר הוא פותח את "הבאבס דיפו" - עגלת סופר עם שלל מוצרים שהוא מוכר ברווח קטן, כדי לממש את החלום האמריקאי הפרטי שלו. וואט'ס נוט טו לאב?

עזר שממש נגדו

זה נכון שאין טובים ורעים, אבל לכל אחד יש אויב ברור - הארגון לו הוא שייך. משפט המפתח של העונה השלישית הוא Rules change. The game remains the same. השוטרים מתלוננים על שיטת העבודה של המשטרה, שמקדשת סטטיסטיקות על פני שינוי ורפורמה אמיתיים; הגנגסטאס סובלים מקבלת ההחלטות הקרה של הטופ דוגס מעליהם; מפקדי המשטרה מתלוננים על ראש העיר, שלא מתעניין בטובת הכלל אלא משחק בפוליטיקה; וראש העיר מלין על יריביו, שמקשים עליו את העבודה.

המסר של סיימון ברור - האנשים הללו, שרואים כעוול כשמישהו מכריח אותם לעשות את עבודתם - אינם היוצאים מן הכלל. לא יעזור להחליף מפכ"ל כזה במפכ"ל אחר, כי המוסדות רקובים מבפנים, ומרוב איזונים ובלמים כבר אינם בנויים לזוז מילימטר. במשך העונות אנחנו מפתחים איזושהי תקווה, רק כדי לגלות - שוב - שמה שהיה הוא שיהיה.

ועד שמגיע מישהו שמנסה לבנות עולם חדש הוא נקבר מתחת להריסות. כך קרה לסטרינגר בל (איידריס אלבה, שצופים קבועים אולי יופתעו לגלות שהוא בכלל בריטי), אחד מראשי הכנופיה של אייבון בארקסדייל, שבחזונו הקפיטליסטי מנסה למנף את ההון שצבר לכדי עסקים לגיטימיים. הוא מוצא את מותו מידי עומאר, שבעדות של עובר אורח לבן הופך ל-BNBG, כלומר - ביג ניגר, ביג גאן.

במרכז העונה השלישית עומד הניסיון של מפקד המחוז המערבי ליצור איזורים בהם המשטרה לא תאכוף את האיסור בסחר בסמים (הם מכונים "האמסטרדם"). אבל אחרי כל המאמצים והפעולות (שמעוררים המון מחשבה) הוא מפוטר בבושת פנים, והפנסיה נשללת ממנו. כי כמו שאמר המפכ"ל ארווין בורל לו ולשאר הקודקודים: "This is Baltimore, gentlemen, the Gods will not save you".

חורים

מה נגיד - אין שום אספקט טעון שיפור ב"סמויה". הסדרה אמנם לא פונה לכולם, והעובדה שיש לה כ-2 מיליון צופים בארה"ב מצביעה שחסר לה ההייפ שקיים סביב "הסופראנוס", אבל היא משיגה בהצלחה יתרה את כל המטרות ששמה לעצמה.

פאנצ'ים

כל עונה הייתה טובה מקודמתה, וייתכן שניתן להגיד אותו הדבר על כל פרק, כשכל עלילה בנויה על העלילות שקדמו לה, והעושר של הסדרה רק הולך וגדל, ואיתו העונג מהצפייה. על העונה הרביעית אפשר בעיקר להגיד שהיא פשוט טובה מדי.

ייתכן שהגדולה האמיתית של "The Wire" היא הדיאלוגים. בציבור הרחב קיימת התפיסה שהאנגלית שבפי השחורים היא משובשת ועילגת, אבל השיחות, השנינויות והמונולוגים בסדרה מציגים ניב בעל הגיון פנימי משלו, שאינו תלוי באנגלית התקנית המוכרת לנו מהטלוויזיה. העושר של השפה מגיע בהפוך על הפוך, ומהווה חלק חשוב מאווירת האנדרסטייטמנט ב"סמויה" (אחרי שאסיר לשעבר מתלונן על ההתערבות של הכומר בענייניו, עונה האחרון: "a good clergyman always has his head in everybody's shit"). זה גם הופך אותה לסדרה מצחיקה אחושילינג.

הדיאלוגים, כמו כל דבר אחר בסדרה, משרתים את הסיפור, שהמחויבות כלפיו מונעת את הפשרות הפופוליסטיות שרואים במקומות אחרים. כי המציאות בבולטימור (ובערים גדולות אחרות בארה"ב), כמתוארת ב"סמויה", זהה לזו שבמדינות עולם שלישי, ואין לאיש כוונה לעודד אותנו לחשוב שהכל יהיה בסדר. נהפוך הוא, ידגישו שוב שוב את השקר ששמו "החלום האמריקאי". המסר מועבר בסצנות כמו זו בה מעצר אלים של סוחר גורם לו להתלונן, "היי, אנחנו באמריקה", רק כדי לשמוע את השוטר עונה לו: "America? Nah, West Baltimore".

הריאליזם הבלתי מתפשר מושג בין היתר על ידי הקפדה אובססיבית על פרטים, עד שצופים קבועים יכולים לשרטט בעצמם את אופן הפעולה המדויק של ארגוני הסמים, של השוטרים שעוקבים אחריהם, ושל כל המערכת הפוליטית-אזרחית. וגם את זה דייויד סיימון עושה בצורה מעניינת. עד כמה הסדרה מציאותית? מופיעים בה שניים מראשי העיר בולטימור לשעבר, וחלק מהשוטרים והפושעים בסדרה היו כאלה במציאות. חלק מאותם שוטרים אף הכניסו חלק מאותם פושעים למעצר (!). ז'אנר הריאליטי מעולם לא היה מיותר יותר.

"הסמויה" מצליחה לבצע את עבודתה נאמנה מבלי לגלוש לרומנטיזציה זולה, ואינה מציירת את פושעי בולטימור כנשמות טובות ומסכנות. כולם שם עסוקים בלשרוד, וברחוב הדרך הנורמטיבית פשוט מובילה אותך לחברות בכנופיה. אבל זה לא אומר שעל פי "The Wire" תם עידן הגזענות, שמתוארת בעיקר כנכס או נטל פוליטי, לרוב ללא משמעות אמיתית (כשראש העיר השחור של העיר השחורה מגלה שחבר מועצה לבן מתכוון להתמודד מולו, הוא יורה: "if he came off any whiter, he'd be see through").

אבל מבלי שהקווים הגזעיים יהיו דומים לאלו של "המגן", האנשים שמשלמים את המחיר הכבד ביותר הם כמובן אפרו-אמריקאים מהמעמד הנמוך ביותר שיש, ומהר מאוד לומדים שהמערכת בנויה כך שמי שלמטה נדחף עוד יותר מטה. ובבולטימור כמו במילקי - זה תמיד יהיה השחור.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully