לפני עשור וחצי, לקראת סיום ימי התיכון היבשושיים שלי, נקלע בדרכי איזה חבר חולף שפיצח את הקוד. הכספת המדוברת היתה, כמובן, ליבה של נערה, שלא לומר הסזאמי הקסום שבין רגליה. חבר זה, נקרא לו "ניר", על שום הרינה והגיל בהם פרץ לחדרים האסורים, הפך לימים למוזיקאי ידוע למדי. אבל לפני כן הספיק לפענח את סיסמאותיהן של חגורות צניעות רבות. הוא היה שמן, שעיר מאוד, בעל שיער קשה להסתרק, כבד לשון ומגושם במיוחד. יכולותיו התקשורתיות הסתכמו ב"מה קורה, אחי?" ומעלותיו - למעט השליטה שהפגין בכלי נגינה מסוים - היו מעטות, אם בכלל. ואני, עלם חמודות שכמותי, המשכתי לדשדש בביצת חוסר האונים הנערי שלי, להזות ולהגות במועמדות לתחרות נערת השנה של "מעריב לנוער" ולשנן מכתבים נבחרים מ"על בנים ועל בנות".
נזכרתי בניר כשצפיתי לאחרונה ב"האהבה על פי סטיב", במקור THE TAO OF STEVE. דקס, הדמות הראשית בסרט, הוא גלגול פרברים אמריקאי לניר זה. יש לו קסם אישי של סלרי מבושל, מראה שהוא שילוב בין ממדיו של ארקדי דוכין לפניו הטובות של ניקי גולדשטיין, וזקן צרפתי מגולח בחוסר סימטריה. אבל לדקס, גנן במקצועו, אין כל בעיה להשיג נשים. נהפוך הוא. היית עשוי לצפות מעלה כוסברה רענן שכמותו שייאבד את בתוליו אצל זונה בחמישים שקל, אבל לא דקס. דקס וניר עסוקים בשכלול גמישות אגן הירכיים שלהם עם נשים שמרביתנו יכולים רק להידחף מאחוריהן באוטובוס, מיוזעים, מתנצלים, מעוררי רחמים.
מה הסוד של דקס? סטיב. מה הסוד של ניר? ג'ון וויין. דקס גורס כי כל גבר שייאמץ לעצמו את הלוק הנונשלנטי של אחד הסטיבים - מגראת, אוסטין או מקווין - יצליח לשכנע נשים באמת המרה מכל: שאחרי הכל הוא לא שם עליהן זין, זאת אומרת, עד שהוא שם אותו במקום אחר. שלושת הסטיבים, סמל לקוליות האמריקאית תוצרת הקולנוע והטלוויזיה, מייצגים איזה אימאג' נחשק של גבר קשה להשגה. ומה הרי נשים רוצות בסופו של יום? גברים שלא ירצו אותן. כך על פי דקס וכך על פי ניר. ככל שתבוז, תלעג ותרדה באשה בה אתה מעוניין, כך יגדלו סיכוייך ליהפך לצביטה בלבבה.
גישת המניאק המשיג את כל הבחורות הספיקה להתעדכן מאז ניר לגישת "המניאק המיוסר המשיג את כל הבחורות", ודקס מציג גירסה אחרת שלה: "המניאק העלק אינטלקטואל המשיג את כל הבחורות".
דקס משלב את משפטי הכיבושים שלו בציטטות מהפולקלור הסיני, מהמונדולוגיה ללייבניץ ומספר הכוזרי, בהתאמה, בביטחון גמור ובהעוויית "אני לא מחפש זיון, אני מוכרח לשתף מישהו בציטטה המדהימה מא.א.מילן" הקבועה שעל פניו. לאורך מחצית הסרט זה עובד לו ועוד איך. בבוקר גנן פוציניו מוציניו, בערב התשובה הבהמית לקאמה סוטרה. גם ניר שלנו לא טמן ידו בקלידים - בבוקר נגן רגיש ומחונן, בערב מפתח סול מתברג. העצה של ניר לנער המתבגר: שחק אותה ג'ון וויין. זה עבד לרונלד רייגן, זה עבד לג'ון וויין, זה עבד לי, אין סיבה שזה לא יעבוד גם לך. אם תוכל ללמוד נגינה על קלידים, מה טוב, אם לא, כל אחד ברמת גן יודע להסביר לך איפה מתחם הבורסה.
אבל ב"האהבה על פי סטיב" - סרט שבויים על ונכתב על ידי אשה! - נאלץ הגבר להתמודד עם שווה לו, אופנוענית רעת גזרה שבשבילה הארד טו גט זה עניין שקשור למצערת של הארלי דייוידסון ולא לסקס עם שמנים. היא משיבה אותו למוטב ומראה לו שעם כל הכבוד לבודהה, גם לסימון דה בובואר יש משהו לומר בעניין. היא סותמת לו את הפה, מרכיבה אותו על האופנוע, מעמידה אותו מול המראה ומלמדת אותו שאהבה היא הפתרון האמיתי לסקס. ניר שלנו עדיין לא פגש באופנוענית המתאימה. בפעם האחרונה ששמעתי ממנו הוא היה תקוע עמוק בין שוקיה של גרופית מזדמנת, חבוש מגפיים וכובע בוקרים.
"האהבה על פי סטיב" הוא פארודיה - מוצלחת למדי לטעמי - על דימוי המאצ'ו בתרבות ערוצי הסקס בכבלים. למרות שנכתבה על ידי אשה, ולמרות שהאופן בו היא בוחרת להציג נשים כמנחת מטוסים לפייפרים מיוחמים מקומם, אם לא למעלה מכך; הצופה שייכנס לסרט בכדי לנסח מניפסט פמיניסטי ייצא מאוכזב ונעלב, גם לא משועשע. אבל צופה שיצפה בסרט כגרוטסקה מגושמת על דימויים מיניים ומשחקי חיזור - נלעגת כמו הדמות שמשחק טום קרוז ב"מגנוליה" - עשוי למצוא עצמו מרפרר בגעגוע אל שיעורי חינוך מיני בי"א ואל התפיסה הנאיבית-אינפנטילית כי נשים באמת רוצות את זה, ועוד מגברים כמו דקס וניר. אחר כך מותר להקיא בשירותים.
סליחה, מלצר, אפשר עוד קרום בתולין?
27.8.2001 / 10:23