וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרפרים ברשת

נמרוד לין

16.3.2007 / 8:37

המשדר "מי פורץ למחשב שלי?" הציג גישה שמרנית ומבולבלת, המפחדת מהאינטרנט. נמרוד לין מרגיע את דני קושמרו

הגישה של דני קושמרו בסרט התעודה שהכין על סכנות האינטרנט, "מי פורץ למחשב שלי", היא גישה שמרנית למדי, ורוב המשדר מוקדש לדברים המובנים מאליהם. אני לא בטוח שקושמרו באמת חרד מהחדירה של האינטרנט לחיינו. אני כן בטוח שגישה אמביוולנטית לנושא הייתה מזכה את הבייבי שלו ברייטינג אמביוולנטי; או במילים אחרות, היסטריה מוכרת.

לזכותו של קושמרו ייאמר ש"מי פורץ" הוא משדר מלוטש ומהוקצע מאין כמוהו. התוכנית בנויה כמו מהדורת חדשות קלאסית – קודם האיום הקיומי, אחר-כך רווחה וחינוך ולבסוף קצת סיפורים אנושיים. בהתחלה מטפל קושמרו בצד הפלילי של האינטרנט – חדירה לפרטיות, הונאות, גניבה ועוד מרעין בישין. אחר-כך, השפעת האינטרנט על נפשם הרכה של ילדנו, ולבסוף, איך קשישי ארצנו מתמודדים עם מפלצת האינטרנט ועם עגלות שנוסעות בלי סוסים.

הטיפול של קושמרו בסוגיית החדירה לפרטיות יעיל להפליא. ערוץ 2 למדו היטב את התקשורת האמריקנית, ובמיוחד, אני חושד, את חדשות פוקס. את "מי פורץ" מלווה באורח תמידי מוזיקה דרמטית ומבשרת-רעות שמשרה על החלקים הרציניים של התוכנית תחושת דחיפות מעקצצת. קושמרו מראיין המון אנשים – שוטרים, גאוני מחשב, פסיכולוגים, מומחי אבטחה, עורכי דין ועוד רבים וטובים. כל ריאיון כזה מקוצץ למקטעים של כמה משפטים, ובעזרת עריכה רצחנית המקטעים הללו נשזרים בעוד פרגמנטים מראיונות אחרים, קטעי הדגמה – הנה מישהו משתלט על המחשב של דני – ומונטאז'ים; החיתוכים המהירים והשימוש המאסיבי בפסקול נותנים למשדר קצב של קליפ ומה שנשאר מהראיונות הם בעיקר הסלוגנים. התחלופה המהירה בין הראשים המדברים יוצרת שטף מידע רציף ומשכנע – גם אם לא מעמיק במיוחד.

אחרי ארבעים דקות, קושמרו מוריד שני הילוכים ומתחיל להתרכז במה שהאמריקנים קוראים “puff pieces”: סיפור התאבדות של צעיר שטרף את נפשו, בגלל אהבה נכזבת, מול הווב-קאם שלו; קצת חדשות חוץ על הגויים המשיגנע (הבת של גייטס שהתמכרה לאינטרנט, צעיר סיני שמת אחרי שבוע רצוף של משחק און-ליין) ולבסוף, כמה דקות על חבורה עליזה של קשישים וחליפת-המיילים העסיסית שלהם. החלק הזה מוזיל במשהו את העבודה היפה – במגבלות הז'אנר – שעשה קושמרו.

רק צרות, האינטרנט הזה

נדמה שקושמרו לא רוצה שנחשוב שהאינטרנט זה רק צרות – פדופילים, פורנוגרפיה, התמכרות, הונאה וכיוצא בזה. אלא שהשאלה האם האינטרנט הוא טוב או רע היא חסרת משמעות. אדם מערבי לא יכול לחיות בלי אינטרנט – הוא הפך לתנאי-קיום הכרחי. דומה הדבר לדיון בשאלה האם האוויר מזיק או מועיל לנו.

הטלוויזיה היא מדיום בן 50 שנה בערך. אבל לאור הקצב שבו נולדים היום חידושים טכנולוגיים, הטלוויזיה היא מדיום עתיק. המבט של קושמרו על האינטרנט הוא מבט של מי שחוקי המשחק החדשים שמשליט המדיום הצעיר הזה מבלבלים אותו. העיסוק שלו בחדירה – של ההאקר, הפדופיל, הממשלה – אל החדר האינטימי שלנו הוא עיסוק של מי שחרד משבירת מסך הזכוכית בין הצופה והנצפה, בין מי שמשדר ומי שקולט. אולם האינטרנט לא מכרסם בפרטיות שלנו, הוא משנה אותה. מושג הפרטיות המודרני היה מושג מרחבי – הוא היה זקוק, פשוטו כמשמעו, לחדרי חדרים, לאותם שרטוטיים אדריכליים: כאן חדר הילדים ושם חדר ההורים, וכל חדר שמור לנוהגים שונים. האינטרנט, כמו אותו אב נואש ב"ספר הדקדוק הפנימי", שובר את כל הקירות בבית.

ובכל זאת, אנשים מצליחים לחיות בבתי זכוכית. שהרי, מה אנחנו מבקשים מהסלבז שלנו, אם לא להיות חשופים לחלוטין, נתונים לחלוטין למבטנו? ורמות החשיפה החדשות הללו כלל אינן מרתיעות אנשים: נהפוך הוא, היום קל יותר מתמיד להפוך לסלב. האינטרנט והריאליטי, שתי תופעות שהחלו לפרוח באותו הזמן, מאפשרות לנו להתפרסם בדיוק על ידי הזמנת כל העולם אל חדרי החדרים שלנו.

שתי התופעות הללו מוותרות על אמצעי התיווך המיותרים – אלבום, סרט, פרסומת בסופר-בול – שדרכם צרכנו את הסלבס שלנו עד היום. היום אנחנו יכולים לבלוע את הגיבורים שלנו כמו שהם – אוכלים, רבים, מזדיינים – ומופשטים לחלוטין ממושג הפרטיות הקלאסי. השאלה הקשה באמת היא, כאשר אנחנו מוכנים לחדור כך לתוך המרחב הפרטי של האנשים שאנחנו מעריצים, האם יש לנו זכות להזדעזע כאשר מישהו חודר בלי רשות אל תוך החדר האינטימי שלנו?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully