יום ראשון, השעה חמש בצהרים. אנשים מחברה בינלאומית משיקים כוסות עם דיפלומטים אירופאים ביפו העתיקה. רוב המוזמנים לובשים לבן, בז' או תכלת. אני באתי עם שמלה סגולה עם וולאנים כתומים. השמלה שלי קצרה והיא מבד סינטטי. היא מגרדת לי במותניי הגוף, ואני מותחת את הבד הזול לכיוון הברכיים בכל הזדמנות. על שולחן מכוסה מפה צחורה מסתנוורת גבינת שמנה על בליני. בבטן הרכה שלה, צפופים פרקדן ביצי דג, יחד הם כמו מרמלדת משמש נאיבית, הביצים הכתומות מאמינות כי הן ממשיכות לפתח זימים, ואני מחייכת כי אני יודעת איפה עיריית תל אביב משחררת את הביוב שלה.
אישה בגלביה וכבכבים מוזהבים ניגשת אלי. היא שואלת אותי בצרפתית מה מעשי. אני מתמהמהת; הבנתי רק 30% מדבריה, אני מגוללת את התשובה הסתמית שלי בראש, מנסה להיזכר בתחביר ובקסם. לא אכפת לי. אני מביטה בעיניים שלה, הן מאופרות בצללית בצבע טורקיז עז, הגבות שלה מתכווצות, היא לא מבינה למה אינני משיבה, היא שואלת אותי שוב, הפעם באנגלית, אם אני מדברת צרפתית. אני מהנהנת ומפנה לה את הגב. נתתי לה את הבדידות שלי במתנה, ועכשיו, היא תזכור אותי כל החיים, הצרפתייה הזו.
באתי בהמוני לכיכר המדינה כדי לרכוש מעיל במכירת סוף עונה. העוברים והשבים נענו במעגל, עם ונגד כיוון השעון. העיגול החיצוני נתחם בוויטרינות בוהקות, הפנימי יותר בנעלי פראדה ודוברי רוסית, שם צעדתי אני. במעגל היותר פנימי, נעו במעגלים מכוניות מדגם חדשני, ובמרכז: דשא ובמרכזו, על עץ אלון, כוורת דבורים. הטבע מאיים על ה.שטרן ואני נשענת על ג'יפ מרצדס שחור ושומעת את הדבורים בין העקבים על האספלט, בין הגלגלים על הכביש, בין הקבלות שנתלשות את הזמזום שלהן מייצרות בשבילנו דבש.
ביום רביעי הקדמתי לפגוש ידידה מבוגרת למיץ טבעי. השעה הייתה מזרחית וכולם התהלכו בשמש. היא הגיעה שדופה וחיוורת, רק תלתליה הבלונדינים נשארו תפוחים ויבשים, והקנו לה מסגרת גרוטסקית. שאלתי בדאגה על פשר איבוד המשקל וראיתי בדמיוני את עצמי עולה במדרגות בית ילדותה כשעל הקירות מודבקים שלטי-אמת שחורים. היא ספרה לי שהיא עשתה דיאטה באמצעות זריקות שינה, וכעת היא עירנית ורזה וחיוורת, אך בקרוב תשתזף.
איך אתה יכול להכריח אדם להכנס לפרד"ס? איך אפשר להעיז לרוחניות לברוח בחזרה למציאות, דיאגנוזות בין חברתיות הן לא ענין של מה בכך. אנחנו מדברות ושותות מיץ גזר עם ג'ינג'ר. השמש מעלינו אדומה אדומה וצובעת לאורנה את הצל מתחת לעצמות הלחיים, כמו שני סינים על נהר גדול, היא מספרת לי שלמלאכים אין מפרקים בברכיים, אני מספרת לה שאני בהריון ויודעת שזו הפעם האחרונה עם אורנה.
יש הומלסיות בעיר שמבינות תיאטרון.
קשה לדעת את זה עליהן. בעגלת הסופר מרקט, אותה הן דוחפות על המדרכה, דחוסות שקיות נילון. אך בתוך השקית שבתוך השקית שבתוך השקית מקופל מחזה.
*** מערכת וואלה! תרבות מבקשת להבהיר כי רב הקשרים בין המדור למציאות מקריים ושקריים, וכי כל אסוציאציה מסוכנת היא על אחריות הקורא בלבד***
