יותר טוב מפלזמה

האלבום החדש של אל.סי.די סאונדסיסטם וג'יימס מרפי הוא כבר לא מוזיקה אודות מוזיקה. איל פרידמן טוען שהוא הדבר עצמו

איל פרידמן

אנחנו מסתכלים בחשדנות על להקות שמוגדרות כדבר הבא. מרוב תתי ז'אנרים, עמודי מייספייס ועיתונאי מוזיקה, אין שום דרך לשכנע מישהו, שדווקא להקה זו או אחרת, היא הלהקה הכי חשובה בעולם. עבור אחד אלה הארקייד פייר, עבור אחר אלה הבלאק ליפס. קשה להבין מה הופך מישהו ל"חשוב", כמו שקל להבין למה הוא חשוב עבור מישהו ברמת הטעם האישי. כשהPאנק-Fאנק השתחרר לאוויר העולם מיהרו להספיד אותו, רק כדי שיהיה ברור שאסור להאמין להייפ. אם אף אחד כבר לא מבין למה מישהו חשב שהווייט סטרייפס או הליברטינז הם הדבר הכי גדול מאז זפלין, למה שנחשוב שהPאנק-Fאנק הזה ישמע טרי וחדש למשך יותר משניה, ולא יהווה עוד אפיזודה אזוטרית בתולדות ימי ההייפ.

ג'יימס מרפי הפיק, כחצי הצמד DFA, את "House Of Jealous Lovers" של הראפצ'ר, יצר באותה קונסטלציה את הלייבל DFA והקים את הרכב הסולו שלו LCD Soundsystem. מהאלבום הראשון והנהדר שלהם שיצא ב-2005, דרך הרמיקסים שעשה לאחרים והחומרים שיצאו בלייבל (כמו הוט צ'יפ, בלאק דייס וכמה אוספים) ברור בעצם דבר אחד - גם אם הוא לא המציא את עצמו מחדש כל חצי דקה בארבע שנות הPאנק-Fאנק האחרונות שהוביל, מרפי לא אכזב אפילו פעם אחת.

יתרה מזאת, על כל אחד שאומר שהז'אנר הזה מת, מגיע איזה "We Are Your Friends" של Justice VS Simian, או רמיקס של סולוואקס ל-"Standing In The Way Of Control" של The Gossip, שורף בדרכו כל רחבה אפשרית ובלי שנרגיש הופך להמנון, שסוחף בלייני דאנס ומתבודדי אינדי גם יחד. גם אם מרפי לא קשור ישירות לשירים האלו, הוא ושותפו ל-DFA (טים גולדסוורת'י) בהחלט יכולים לקחת קרדיט על השראה מרכזית למהלך העניינים המהנה הזה. אפשר לומר שג'יימס מרפי הוא בהחלט – אדם חשוב.

עוד בוואלה! NEWS

רגע לפני שאנחנו זקנים: יש משהו אחד שממש חייבים לדאוג לו

לכתבה המלאה

רוצה להיות ילד

בשיר הנושא באלבומם החדש של LCD Soundsystem, הוא שר: "צליל הכסף – דבר אלי/ גורם לך להרגיש כמו טינאייג'ר/ עד שאתה נזכר בתחושות של/ טינאייג'ר חי אמיתי וריגשי/ ואז אתה חושב שוב". וזו כל התורה על רגל אחת. המוזיקה של אל.סי.די היא צעירה וחוגגת את נעוריה. כז'אנר היא מהווה דבר חדש וחדשני. חדוות היצירה שלה מורגשת בכל פינה בתקליט הזה ואפשר להניח שגם בהופעות. מצד שני מי שמוביל אותה כבר לא ילד ולא מתיימר להיות כזה. מרפי, עפ"י ראיונות, לא חושב שהוא כריזמטי במיוחד, מודע לכרס ההתבגרות שלו, ועם כל שימחת החיים והרצון לעשות מה שילדים עושים – יש באלבום החדש שלו תמיד זרימה עדינה ולא כפייתית של עצב. כן, ס'אמק, מי רוצה עוד פעם להיות ילד? בעצם...מי לא?

"יש לי כמה מטרות חשובות בעשיית מוזיקה: היא צריכה להיות מהנה; היא צריכה לגרום לי להרגיש ממש לא נוח; אסור לי להסתמך על האזור הבטוח שלי; אני צריך לנסות ולהתכתב עם תרבות הפופ; אני צריך לעשות מוזיקה שארצה להקשיב לה בבית." (ג'יימס מרפי בראיון לפיצ'פורק).

עם כל ההתכתבות עם תרבות הפופ, האלבום החדש של מרפי ואל.סי.די הוא כבר לא מוזיקה אודות מוזיקה. הוא הדבר עצמו. "Sound Of Silver" חף ממאמץ בשילוב הלא פוריטני שלו בין דיסקו לאינדי רוק, והאוס לפוסט-פאנק מלוכלך. בזמן שלהקת הדגל השניה של הז'אנר, !!! (צ'ק צ'ק צ'ק), עבדה באלבומה החדש והמוצלח על שכלול כתיבת השירים שלה, מרפי כבר לוקח את הז'אנר כולו לשלב הבא, הן בכתיבה והן בהפקה ובביצוע. באלבום הקודם של אל.סי.די בלטו סינגלים מבריקים ומתחכמים כמו "דאפט פאנק מנגנים אצלי בבית" ו"Yeah".

האלבום החדש אינו מושתת על סינגלים מהזן ההמנוני הזה. אבל הוא יצירה שלמה בה כל מרכיב חיוני. למעשה, כאלבום שלם הוא המרשים ביותר שיצא עד היום מאיזשהו אומן Pאנק-Fאנק, דיסקו-Pאנק, או איך שלא נגדיר את זה. "לא רציתי שהוא יהיה בטוח כמו התקליט הראשון" סיפר מרפי באותו ראיון. "בתקליט הראשון עשיתי דברים שידעתי שנמצאים באזור הנוח שלי. בתקליט הזה יש הרבה שירות איתן ממש התרחקתי מהאזור הנוח שלי ככל שיכולתי. הבאתי את עצמי לידי מבוכה עד כמה שיכולתי". ובאמת, מרפי של התקליט החדש מדבר פחות, שר יותר. קחו למשל את "All My Friends", שנשמע כמו פיתוח רחבות הריקודים לאלבום המשותף שהוציאו בריאן אינו וג'ון קייל ב-1990. שילוב בין פסנתרים עצבניים ונטולי זוהר, לחן הרואי אך לא פתטי, ושירה ריגשית ורומנטית, מבלי שתישמע נקייה ולו לרגע אחד.

לא אוהב אנשים פוריטינים

"Us V Them" אמנם נשמע בהתחלה כמו גניבה של מרפי מ"Yeah" של עצמו, אבל ככל שהקטע מתעצם והדיסקו והרוקנ'רול מתערבבים בלי הכרה, מתפתח מתוכו לחן ביטלסי מקסים ועד סופו, יחד עם פרקשן שיבטי ובייס-ליין Pוסט-פאנקי שמן, מגיעה המנטרה של מרפי והלהקה:
"Us and them, over and over again". אותה מנטרה שהייתה נכונה לילדי הרוק'נרול עוד מימיו הראשונים, כמו שהייתה נכונה לנערי הדאנס, כשזה רק התחיל להתהוות בתחילת שנות התשעים. מרפי אוהב את כל הז'אנרים האלה ומעבר לחוסר החשש שלו לערבב ביניהם כראות עיניו, הוא לא חושש מהשמרנים של כל אחד מהצדדים.

"תמיד התעניינתי בפופ" הוא אמר "ואני מרגיש שאל.סי.די היא להקת פופ. אני לא אוהב אנשים שהם פוריטנים. אני לא אוהב אותם. אני מקבל הרבה חרא מאנשים שאומרים ,למה לא עשית פשוט מוזיקת דאנס?' את האנשים האלה אני מוצא מאד לא מעניינים."

כבר בשנה שעברה אפשר היה להרגיש שמרפי חוקר ומתפתח מוזיקלית , דווקא כשהתבקש על ידי חברת נייקי להוציא עבורם פסקול לאימוני כושר, ושיחרר את "45:33" (על-שם אורך הקטע) - אפוס דיסקו אינסטרומנטלי ברובו, שכמעט ונועד להתגרות במעריצי הצד הרוקי בלבד שלו. על חתיכה ממנו בנוי באלבום החדש "Someone Great" הניו-ווייבי, הנוגה והיפהפה.

"אני חלאה צפון אמריקאית" הוא שר בסינגל האדיר "North American Scum", והוא באמת סוג של חלאה, דמות שמטיילת בין כל העולמות המוזיקליים שבא לה, עושה חיים בכולם וזורקת זין על כולנו. בסופו של התקליט שר מרפי לעיר מכורתו: "ניו יורק אני אוהב אותך/ אבל את גוררת אותי למטה" ובסוף הבלדה המרירה קסומה הזאת, שנדמה שיצאה ממחזמר-ברודווי הראשון בהיסטוריה שמבוסס על דיסקו-Pאנק, ברור שמרפי לא עושה הייפ. הוא עושה מוזיקה.

אל.סי.די סאונדסיסטם, "Sound of Silver" (הליקון)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully