למקומות, היכון, רוטס

היפ הופ והופעה חיה, היש אוקיסמורון מפואר מזה בתעשיית המוזיקה? מעטים מהאומנים בז'אנר הפופולרי הזה, שמסוגלים לשבור אותו, כשהרוב נידונים לפיאסקו מהדהד. בין אם אתה ראפר רציני מהסוג שמייעד את עצמו להאזנה ביתית, ובין אם אתה בדרן לילדים בני 13 שחולמים להחליף את הגשר בשיניים באחד מפלטינה, תמיד תעורר הבעיה הזו של ההופעה חיה. זה אף פעם לא טוב כמו בתקליט. הביט הוא אותו ביט, אבל הקול הוא תמיד קול של אלוהים אחר.

הרוטס, והנה מגיעה עוד קלישאה, נחשבים ללהקת היפ הופ הטובה בעולם. ובמילים אחרות: הופעת ההיפ הופ הכי טובה, שאפשר למצוא מעל דפי הווילג' ווייס שלכם. אגב, כרטיסים להופעות של המחמם שלהם, לופה פיאסקו, אי אפשר למצוא כבר במשך שבועיים. תודה לאל שניו יורק נשארה Jew York לנצח ותמיד יהיה מישהו שמכיר מישהו ויכול לסדר מישהו.

אז מסתבר שלניו יורקים יש היכל נוקיה משלהם ובניגוד לזה ביד-אליהו, אחיו הניו יורקי מתהדר במערכת סאונד שיכולה לגרום לצמרמורות עינוגים גם על זרועותיהם של אלו הסובלים מקשיי שמיעה. בדיוק בשמונה בערב שאל לופה פיאסקו "מה המצב ניו יורק?" על הביט של "Diamonds are Forever". הוא נזקק לעוד כמה ביטים של קנייה ווסט כדי לחמם את הקהל, שכבר ראה ושמע את הכל, וגם אז פיאסקו קיבל תשובה מגומגמת משהו. ילד טוב שיקגו עם משקפי שמש, קול חמוד וביטים טובים, שמנוגנים בידיים לא בטוחות על ידי די.ג'יי ביישן, הם לא מסוג האירועים שגורמים לניו-יורקרים להרים את הידיים באוויר. 40 דקות בתוך ההופעה ונרשמה התרגשות אחת אמיתית, כשלופה איתר את הבחורה הכי יפה בקהל כדי לשיר לה את "Sunshine" אולי השיר הכי טוב שלו.

הרוטס, מגובים בלהקת כלי נשיפה, החלו את המופע הארוך שלהם ניו אורלינס סטייל, כשזרמו לבמה מהקהל, והריע בהתאם. כשקווסטלאב ושאר החברים נעמדו על הבמה, הידיים היו באוויר כמו שוטר תנועה איטלקי ביום חם במיוחד. מוזיקת הפתיחה, שלא הפסיקה לשנייה, התמזגה כשהחברים תופסים את מקומם על הבמה לשיר הנושא מאלבומם האחרון, "Game Theory". לפנים של הפנים. מיד אחר כך הגיע שיר נוסף בו הם דגמו את סליי סטון, "סטאר". Black Thought, הסולן, תפס את מקומו וניסה לעשות ככל שקולו המוגבל הותיר לו, כדי להוכיח לכולם מי כאן הגבר. למזלנו הייתה לו תחרות. שאר חברי הלהקה לא הזדקקו למחוות בצורת כובעים של הניו יורק יאנקיס כדי לעשות את מה שהם עושים. קווסט, Hub, הקלידן שנראה כמו סאבלימינל וקפטן קירק, הגיטריסט המעולה שלהם שגם שר את כל הפזמונים - כולם כאחד, נתנו וואחד סולואים על הבמה ופגעו בול בכל שיר כלהקה. המילה 'אורגני' החלה להסתדר באוזניים, יפה ומהודקת יותר מאי פעם.

חברי להקת הנשיפה, The Brass Heaven, השתלבו יופי בסביבת העבודה של הרוטס ואפילו קיבלו ספוט משלהם. מיד לאחר המחווה המדהימה שהחבר'ה עשו לג'יי דילה. קווסטלאב תפס את מקומו מאחורי סט תופים נוסף בקרבת הבמה ויחד עם סקסופון, חצוצרה, טובה וטרומבון, וקפטן קירק על הגיטרה, נתנו בהומאז' של רבע שעה למנוח הטרי, ג'יימס בראון. אחרי "Give Me Some More" הגיע השיא השלישי של הערב, כשקווסט מספק עוד הוכחה, כאילו שצריך אחת כזו, להיותו מספר אחת בעסק הזה. "The Funky Drummer" של הסנדק, חי ונושם על הבמה, הכניס את הקהל, או לפחות שלושה ישראלים מתוכו, הFאנק לא נגמר בג'יימס בראון, אלא המשיך בביצוע לייב לפצצה של קול וחבורתו, "Jungle Boogie" שהוביל, איך לא, לסינגל מ"Game Theory", "לא מרגיש בסדר" אשר מסמפל את הראשון.

כאן בדיוק טמון החלק הבעייתי. המוזיקה הגיעה לשיאים מטורפים, אחרים וחוצניים למה שנתפס כהיפ הופ. זה תמיד מצוין, כמובן, אבל ההיפ הופ, וזו הייתה יותר מתחושה, נותר בצד. בחלקים גדולים של ההופעה בלאק הלך לעשן שאכטות בבקסטייג' והותיר את הבמה למנהיג האמיתי של הלהקה לעשות את מה שהוא רוצה. יחד עם נגן הטובה וקירק על גיטרה, קווסטלאב הציג עוד פרוייקט צד שלו כשהטריו נתן ביצוע מצמרר, וודסטוקי כמעט, לקלאסיקה של דילן, "Masters of War". על הדרך, קירק שילב ביד אמן סולו בלתי נשכח של הנדריקס מ-"Band of Gypsis". צמרמורת רביעית הורגשה באוויר.

כשבלאק חזר לבמה לביצועים חיוורים של " "Don't Say Nothing ו-"You Got Me " מותיר בפה טעם של בייגלה, שעמד יותר זמן בחוץ. מחרוזת קאברים של להיטי ההיפ הופ החמים בשנה-שנתיים האחרונות אמנם הרימה את הקהל, אבל בשביל זה אתה לא צריך לשמוע את הרוטס. ההופעה גלשה מגבול השעתיים ואנשים בקהל החלו לאבד סבלנות. ברגעים כאלו החולשות זוקפות את ראשן ומנסות להסוות את כיעורן ברעש. בלאק, מצוין ככל שהיה באלבום האחרון, פשוט לא מחזיק הופעה שלמה והקול שלו - חד גוני ובעל פלואו אחד בעצם - החל לחפור ברגעים האחרונים, שהחלו להסריח מבזבוז זמן שלא לצורך, בטח שלא במה שמכונה "הופעת ההיפ הופ הטובה בעולם".