פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המדריך לחיים בכפר: בר רפאלי

      ההחלטה של איגוד צלמי החברה להחרים את בר רפאלי מזכירה לשרון קנטור ערס שנדחה על ידי בחורה

      מכירים את הערס הזה, שמנסה להתחיל עם מישהי, וכשזו אינה נעתרת לו ומתרחקת מהמקום הו צועק אחריה "לכי יא אשכנזיה מכוערת חפשי מי ינענע אותך מי רוצה לגעת בך בכלל יא זבל"? הקול הקורא של "איגוד צלמי החברה" להחרים את את בר רפאלי מעתה ועד עולם או לפחות עד קמפיין הדיור המוגן שלה, קצת מזכיר לי את הערס הזה.

      "נלמד את הסלבז העלובים שלנו לשתף פעולה ולהיות נחמדים", כך נכתב באותו מנשר זועם בו מביעים הצלמים המאוגדים את מחאתם על שלא זכו לפוטו-אופ, לקודאק מומנט אחד קטן מביקורם של בני הזוג דיקפריו-דפאלי, שהיה מזכה אותם, בתמורה, בסחטיקה מהעורך ואולי גם בכמה מאות דולרים.

      האחראית על הנוסח היא אשת יחסי הציבור עטרה ישראלי-עזריה - שבמקרה הזה מבהירה את תפקידה כעוסקת ביחסים שבין ציבור למושאי תהילתו - ומשמשת בשפה שלא היתה מביישת גם את ראש עסקני מפא"י: "לכל ידידי הצלמים", כותבת ישראלי-עזריה, "אני רוצה לחזק את ידיכם על העבודה הקשה שעשיתם בכדי לתפוס פריים אחד של בר רפאלי וליאונרדו דיקפריו." ממש אפשר לשמוע את הקול מהדהד בכיכר, מדבר על ימים כלילות, על דם יזע ודמעות, על עבודת קודש שהפכה לאפר ואבק תחת גלגלי הפג'ארו.

      "אתם שבניתם את בר, שסקרתם כל פיפס שלה, שהעליתם אותה לגדולה צריכים להרגיש מנוצלים ופראיירים. היא השתמשה בכם וזרקה אתכם לזבל כאילו והייתם סמרטוטי רצפה" ממשיכה ישראלי, וזה מתחיל להיות מעניין: על פי רוב נתפסים צלמי הפפראצי - שאמנם רק "באו לעבודה" - כסוג של להקת צבועים.

      לעיני אנתרופולוג ממאדים עשויה התנהלותם להיראות כמעט כלא אנושית בהיעדר הבושה שלה, באופן בו הם קוראים בשמו של הסלב לא כי הם "מכירים אותו", אלא כי הם מזהים אותו ומעוניינים לגרום לו לרפלקס הזזת הראש הקיים אצל כל אדם למשמע שמו. המקצוע כולו בנוי על פעמוני זכוכית המקיפים הן את הצלם והן את האובייקט שלו. שניהם אמורים לנסות ולהתעלם מקיומו אחד של השני כבן אנוש, ולזכור רק את הפונקציה. הרי איזה בן אנוש ישב שלושה ימים עם עדשת-טלה על עץ רק כדי ללכוד בן אנוש אחר בטריינינג? והנה כאן, במכתב, אנחנו מגלים שלשני הצדדים יש רגשות: זה בנה והשני נבנה, זה זרק והאחר נזרק. מתברר שזו לא להקה צמאת דם, אלא איגוד של פרטים, ששואלים גם הם: איזה בן אנוש יתן לבן אנוש אחר לשבת על עץ שלושה ימים רק כדי שלא יראו אותו בטריינינג?

      ברוגז-ברוגז לעולם

      "אם בר היתה באמת מקצוענית, היא היתה נותנת לכם פוטו אופורטיויניטי אחד - כולה 5 דקות לתמונה משותפת אתה ועם ליאו. אין לי ספק שאם היתה תמונה אחת כזאת כל ההתנהלות סביב בקורו של ליאו בישראל היתה מתרחשת אחרת ולא היינו נראים כרפובליקת בננות, לא בעינינו ולא בעיני העולם" ממשיך המכתב, "תחת זה היא העדיפה לתעתע בכם, להפוך אתכם לשק החבטות שלה ולתת לכם להזיע וכמעט לההרג באויר בים או ביבשה."

      קשה לומר מדוע באמת לא זכו הצלמים לאותן חמש דקות. יתכן שליאונרדו אינו מודע לקוד הסחבקי הישראלי, שסודק את אותו פעמון זכוכית. אבל התמרמרותם של הצלמים מוזרה. מוזרה כי נראה שהם ניזונים דווקא מאדנותיות, דווקא מאותו קור המאפשר לסלב להתנהג כאילו היה דויד מלך ישראל. הלוא אם לא היתה מלוכה, לא היו נסיכות - לא חיות ולא מתות, לא נצחיות ולא זמניות - ואם לא היו נסיכות, גם צלמי חברה היו מצלמים כרגע את פריחתה של הכלנית עבור הירחון של החברה להגנת הטבע, ולא מחרפים נפשם באיזו מסיבה בנמל. "אתם קטנים והתקשורת גדולה", כותב בנושא עמיתי פיני אסקל, לכל אלו שהוא מכנה "סלבס בחצי שקל". אבל יותר משזו הטחת עלבון, זו הבעת עמדה שבלית ברירה נכנה אותה פוסט מודרנית, הטוענת שלמעשה אין חברה - או "מלוכה" - בלי התיעוד שלה. שהמתעד אדיש למושא התיעוד. הקביעה הזו כנראה נכונה, אבל היא עדיין לא שוללת את הצורך במושא כלשהו. את הסתירה שבחרם הצלמים התמוה ניתן ליישב רק באופן אחד: כשם שלשרוף דגל זה כמו לתלות דגל, כך להחרים זה כמו להמליך. ומה יצטלם ויכתב טוב יותר מהשולם שאחרי הברוגז?

      והערת סיום בענין "רפובליקת הבננות": כאן נראה שאיגוד צלמי החברה החמיר מדי עם עצמו. הבננות בהחלט מגיעות כאן לעירית ירושלים, שפתחה במיוחד את מוזיאון יד ושם, את מנהרות הכותל ובקיצור את הרגליים. אלא אם כן, כמו שחשדתי כבר מזמן, בר רפאלי היא למעשה, בשיכול אותיות, רבי רפאל הקדוש ואז הכל ברור והתנצלותי שלוחה מראש.