ערב יום חמישי, ב' באלול, כחצי שעה לפני אמירת סליחות הסיטה רעות את הווילון לכדי סדק, הציצה לתוך עזרת הגברים ונלכדה בשפתיו התפוחות של הרב. היא רצתה להניף את ידיה, לנזוף ביושבים בנפנוף אצבע: "נו, באמת, השתגעתם?" ואז להתגלגל בצחוק בריא. אבל המילים נעתקו מפיה והיא לא הצליחה להתיק את עיניה משפתי הרב, מתנועעות באדום מתפקע תחת פלומת השפם הדליל, תפוסה בהן כמו תן בפנסי מכונית הבאה לדורסו. היא עמדה בין הנשים, שיער הפרא השחור גלש בגלים שופעים אל גבה, בולט וגבוה מעל ים מטפחות דהויות. כמוה, כך עמד הכול בבית הכנסת בלי נוע. ארון הקודש היה חשוף, פרוכת הקטיפה החלקה, ריקה מעיטורי רקמת זהב, קירות הברזל העירומים של בית הכנסת המבוטן, והאנשים הלבושים בצניעות נזירית, הכול דמם. רוח מערבית נשבה פנימה בעד החלונות המוארכים. חום שלהי הקיץ כמעט לא הורגש בתוך המבנה המבוצר של בית הכנסת. הגברים ישבו עצורי נשימה על ספסלי עץ זולים, כעדת חסידים המתבשרים על עיכוב בנחיתת המשיח. והנשים, מטפחות הבד המכסות את ראשיהן התמתחו כזקיפים נרגשים בטכס קבלת פנים מלכותית - דרוכים למוצא פיו של הרב. והרב המשיך להשמיע לבני עדתו את קולו הגבוה, במבטא צרפתי כבד, התרגשותו ניכרה ברטט שפתיו ובחיוורון הפנים שממילא אך לעתים רחוקות ראו אור יום: "כי מצאנו במדבר רבא שאישה אחת באה אצל רבי ואמרה לו 'נאנסתי'. זוכרים את תשובתו? 'שאם יטבול אדם אצבעו ויתננה לתוך פיך ביום הכיפורים, שמא אינו רע לך?' וזאת אף במקרה דנן. שגם אם האישה לא הגישה תלונה, אל לנו להשלים עם המעשה. עלינו לאסור על כל מגע איתו, לנדותו מכל תפקיד ומכל עניין שנתון בידיו, מחדר העבודה ומהרכב שקיבל מתוקף תפקידו כמזכיר המושב." הרב עמד עוד רגע קט במקומו הקבוע בקדמת בית הכנסת ואז חזר לשבת בכיסאו, ראשון בשורת הספסלים הקרובה אל הדביר, "וכל כמה שהדבר מצער עלינו להגן על עצמנו. כי טבעו של יצר הרע שהוא אינו מהלך לצדדין אלא באמצע פלטיא." שילב את זרועותיו הדקות. הטה את גופו כך שרגליו המסוכלות בלטו מהשורה החוצה אל המעבר, קרסולו הדק עטוף גרב לבנה הניע בתנועת מטוטלת שעון את נעל רגל ימין, נעל הבד הצרפתית התנודדה הלוך ושוב באוויר עד שנעצרה על מכנס רגל שמאל, דוחקת את הבד אל הרגל ומדגישה את רזונה. מצוקה נשקפה מעיני היושבים והרב, כנענה לדרישה הבלתי מושמעת, קם ונעמד בשנית. כותנתו הלבנה התלויה ברפיון על כתפיו מכסה את חלקם העליון של מכנסי הבד, שהרעישו את עולמה וגרמה לאותו נענוע, טלטול פנימי של שיפולי מעיה, זה שסיפרה לחדווה עליו ושהיא חדווה ניטל אוויר מראותיה, הביטה בה נרעשת עד פלצות, בלעה קריאה חנוקה "אוי ואבוי! איך שאת מדברת? ה' ישמור!"
רגשותיהם נעו על פי גלי קולו. בשעה שפירט בקול רווי כאב את צערו, חשו אף הם צער ונתקפו בפרץ של אהבה גדולה ורצון להתעטף בזרועותיו כילדים רכים המתרפקים על אביהם. מששינה טעמו ועבר לדבר על חובותיהם, עלו גדרות מחנה עבודת ה', החלו מתגבהות ומתחדדות לרשת ברזל קוצנית.
כדאמרינן: "בקעה מצא, וגדר בה גדר. אין חייבים ברצונם של אחרים אלא ברצוננו אנו ומשום שיש ברצוננו להושיב עם נדיבים על במותי צניעות, צריך כל אחד ואחד שיעשה עם עצמו דיון ארוך ומקיף ויעמיד עצמו על קו הדין, ומשום כך, אין לנו אלא לפסוק על חרם, חרם רבותי, כן, חרם, להחרים אותו." ...הביט סביבו. הם היו שלו. דבריו הקפיאו אותם כנציבי מלח פעורי פה. לא עפעוף. לא גירוד. רק הזבוב שרחש ללא תוחלת סביב מנורות הניאון הצבאיות, שהפיצו אור בוהק חזק. מדי פעם שם פעמיו וירד אל מצחו המלוחלח של הרב, הציק לו בהטרדת זבובים. הרב הניף את ידו באיטיות מעודנת, כעומד אך ורק להרתיעו ולשחררו מחובת ההטרדה, ליווה אותו בדחיפת יד רכה חזרה אל הניאון.
רעות הצמידה את ירכיה זו לזו. חרם? מתי שמעה את המילה הזאת לאחרונה? מעולם לא שמעה אותו מדבר כך קודם, והרי בכל השיעורים היו דבריו ברורים ונהירים, קולו הדק היה מסתלסל בין המילים במבטא הצרפתי הנעים שלו והעיניים היו חודרות עם הרעיונות הפושטים בגופה שדהר כל היום בשטחי חומר ותכלית, מתרפקים בין ירכיה. ומה הפעם? דיבורו תקיף ומתבצר בטון חדש ולא מוכר, נבצר מבינתה. המילים חרם ונידוי התפשטו כמסך אדים שערפל את מוחה: על מה חגי נענש? על פי הרצינות בה התקבלו דברי הרב והדאגה על פני החברים, הבינה שאין המדובר בפשע של מה בכך. חגי כנראה עשה דבר רציני, שהצריך את כינוס החירום שלא הוזמן אליו. היא הקטנה שכל מעייניה היו נתונים תמיד לעדר הבקר הצעיר שלה ולראומה שלה נזהרה בכבודם של הבריות וכמו שהיא לעצמה ביקשה יחס עדין ויד חמה כך התמידה להתייחס לאחרים. היתה בה אהבת אנוש מולדת ומבקשת בטובת זולתה ולכן התקשתה להאמין, עדה ואולי אף שותפה לנחשול רוע שמתעצם לנגד עיניה ומאיים להטביע אותה בגבהים מפחידים. מה למען ה' הוא עשה? היא גלגלה בראשה את המילים שאמר הרב: "אמרה לו נאנסתי... ניאוף ופריצות..." מה לאלה ולחגי? לבו נתון לאשתו באהבה. מי כמוה יודע? הרי היא בת בית שם.
בכל יום לאחר העבודה הגיעה אל חדרה בביתם. עוד לפני המקלחת, בבגדי עבודה מאובקים. נכנסה דרך הדלת הראשית הישר לחיק המשפחה. לפעמים היתה לוקחת את אחד הילדים לסיבוב על ראומה אל העדר בתל חזיקה. לפעמים הגיעה כשדבי היתה באמצע שעת פיסול, פעמים בדיוק כשהשלימה את אחד הפסלים הממלאים את ארונות הבית והיא היתה מציגה אותו בפניה, מכתירה אותו בשם ומסבירה את כוונת ה"יוצרת". היא נזכרה בעבודה האחרונה שלה. פסל חימר מעובד בדייקנות, של אישה כפופה הנראית זקנה ויגעה. על גבה רכוב משא של שק כבד, ומעליו רכב עורב שנראה כמנקר בשק או בגבה של הזקנה. דבי העמידה את הפסל תחת אהיל מנורה עתיקה, כך שהאור העמום שנפלט ממנה יצר מיצג חי, העביר תחושת תנועה של אישה הנעה בין הצללים. "שם היצירה," אמרה, "משא החיים." נדמה היה לה שדיברה בשם משא חייה שלה עצמה, שהפסל מייצג את אותה החלטה דרמטית, לעזוב את חיק משפחתה העשיר באמריקה, ולבחור לגור בשום מקום.
לפעמים היה חגי נכנס הביתה מוקדם מהרגיל, בשיער וזקן קצרצרים ובשפם עבות. אחרי כמובן שעבר דרך המרכז, ובדק שהכול פועל כשורה, ועומד על מקומו בשלום. סוקר את הרכבים. עובר בדואר ובודק שהברגים של מכסי התאים לא התרופפו, שצירי הדלתות אינם חורקים, שהנורות כולן דולקות, ושהרחבה המרכזית נקייה. לאחר שהיה מוודא כי אין דבר נזקק לחיזוק, או לתיקון, היה שובר את רעבונו, מסייע לדבי לטפל בילדים ולשלח אותם למיטה ואז - מתפנה אליה ומבקש שתספר לו חדשות מהעדר. במיוחד התעניין באליהו שלה, ובמלחמת ההתשה בלהקת תנים נודדת, שבזמן האחרון התקרבה אל העדר, בעיקר תנה אמיצה, שנטפלה ללא מורא אל העגלים הצעירים. התנה הזו, שבתה את לבו וסקרנה אותו. הוא טען שעד כמה שידיעותיו מגיעות בנושא בעלי חיים, אין זה מטבען של נקבות התנים להנהיג בשעת ציד וזהו תפקידם של הזכרים.
מה הוא עשה?
היא הפנתה את ראשה הצידה לעבר חברתה שנשמה בכבדות ונדמתה בעיניה לבלון שניפחוהו יתר על המידה עד כי מרקמו התערער. פניה הצחורות הוצפו בכתמים אדמומיים של סחף התרגשות. "חדווה!" קראה, אך אוזניה של חדווה היו כרויות במתח למוצא פיו של הרב. רעות הגבירה מעט את עוצמת קולה ללחישה חזקה יותר ומשכה גם את תשומת לבן של הנשים שנחרדו מההפרעה הבוטה. חדווה הביטה בה סופסוף והיא פנתה אליה בלחישה. "על מה החרם? את הבנת על מה החרם?" היא נבוכה מהמבטים התמהים והביקורתיים שננעצו בה למשך זמן ארוך ועוררו בה רגשי אשם. עיניהן לא הרפו ממנה, עלו וירדו, בוחנות ובולשות, כמפשפשות במעשיה, היא נשכה את שפתה מעלבון לא מובן. חדווה, ערה למבטים, לא ענתה לה והיא ניסתה שוב. אבל חדווה התעלמה ממנה בבוטות ונצמדה חזרה אל הדברים היוצאים מפיו של הרב: "מי מכם יודיע להם?" היתה דממה ממושכת. ר' אריה הניע את ראשו בשלילה. ר' שוקי הרים את כתפיו בהתנצלות, אחרים כבשו את מבטיהם ברצפה. הרב אמר שאין שהות ופנה פעם נוספת אל הקהל ואף נתן מבט ארוך ונוקב בעזרת הנשים. "האם יש מתנדבים?" נחיריו רטטו. ניכר בו כעסו. הוא השתתק ושתיקתו הפכה רועמת.
אז קם ונעמד יהודה בר חיל, החזיק ספר גמרא תחת בית שחיו, ורעות ראתה שהוא נושך בעצבנות פלומת זקן בקפל שפתו התחתונה עוד לפני ששמעה את דבריו: "...ובמה הוא מתעסק כל היום. לא מגיע לשיעורי תורה, לא מגיע לתפילות באופן קבוע. כשמחפשים מניין, מסתבר שלא הוא וגם לא הרכב שממומן על ידי קופת המושב נמצאים. במה הוא עסוק כל כך? באימוני הכדור סל? או אולי בערבי השירה הציבורית? ריקודי עם או שמא באותם מעשים מחרידים, שעדות אחת בלבד הגיעה אלינו עד כה אך מי יודע כמה אחרות קיימות. בואו נודה על האמת, מכל דבר שיש ליישוב להציע לו הוא נמנע, ולבו יוצא אל העולם החיצוני, ואם כך מדוע שלא ייצא אליו. הרי אין לו מה לעשות פה איתנו."
גברים אחדים הנהנו בראשם. שמואלי צעק: "ואיך שהוא מדבר עם נשים! בבית שלהם אין ספרי קודש, רק פסלים! הוא ואשתו עושים את הגאווה קרדום לחפור בו." לאט לאט אחז בכל הגברים להט שנאה יוקדת. כולם נדבקו המיית קרב, קנאים זועמים. ..."מגביה עצמו שהוא גדול ממנו בעיניו"... "די לנו מאוהב השררה ורודף המחלוקת!"
רעות הצטמררה. לשונה נדבקה לחיכה. היא עקבה בחרדה אחר ההתרחשות המאיימת. לבה הלם בחוזקה, מנבא אסון קרב וכמעט נוגע בציציות ראשה.
רק אז הבחינה בו. בסנגויני. הוא ישב רכון על הדוכן שלפניו. נשען על זרועותיו. איש לא הבחין בו, אך היא ראתה את פניו יוצאות מהמסגרת של ידיו, כזנב מקופל המתיישר להתקפה, מתרוממות ומעמידות את הגוף שנמתח כצריח זקוף, מים קשים המו בשרירי פניו ועשו אותן חלקות ומתוחות כמפוסלות בצור. הוא, שמעולם לא הוציא הגה בפני הרבים, שמתקשה הוא בדיבור, ושמעולם לא שמעו אותו מצליח להפיק יותר ממילה אחת בפני קהל ואף מתחמק מבקשות לעלייה לתורה, הוא הזדקף לפתע:
"מה קורה פה?" נחר בנהמה מתפרצת, "אלוהים ישמור!" עדת הגברים השתתקה וגם בנשים הכתה התדהמה.
"הסנגויני?" נשמעו קריאות מעזרת נשים: "זה הוא?"
"אינכם מתביישים?" קרא בקול, "במי אנחנו מדברים, ריבונו של עולם, בחגי. אמנם דרך התנהגותו שונה מדרך המקום, אבל רבותי! בואו לא נשכח! מי בנה לנו את המבנים הציבוריים? מי הביא לכאן חברי כנסת ונדבנים? מי הביא לכאן אנשים? האם לא דיברתם עליו שהוא האיש שעשה את דרך כוכב? מה אם כן קרה? האם בשל טעות? טעות שעדיין לא הוכחה, שלא נמצאו לה ראיות ועדויות, הקדמתם לחרוץ את דינו? ואני שאני האחרון כאן ביניכם להיות לו לסניגור, שהגעתי רק לפני חמש שנים ואינני מכיר אותו כמוכם מראשית ההתיישבות, אני מזועזע לראות אתכם פושעים כלפי חגי. אני חורג ממנהגי לכבוש את דעתי ומחשבותי, לקום ולומר לכם בפה מלא! אתם נוהגים בו בחוסר צדק משווע. בשום פנים אינני מתכוון ואף פעם לא אהיה שותף למעשה מטומטם כזה." סיים את דבריו בקול תקיף, התיישב חזרה והרכין את ראשו בהשפלה, כחשוד על ספסל הנאשמים. דממה ללא מוצא השתררה. יהודה בר חיל היה הראשון שהתקרב אליו. הוא נתן מבט קצר ברב שהנהן בהסכמה, ואז בא ונעמד מולו, לטש אליו מבט מתגרה.
"הרמב"ם, הפטיש החזק וזיו העולם ופלאו, ממזרח שמש ועד מבואו, הוא בכבודו ובעצמו עונה לך כי מי שמזלזל בדברי תורה ולא מקבל עליו את הדין, ומכשיל את הרבים - יוחרם." הוא שלף ממגירתו של הסנגויני את תכולתו, סידורים ומחזורים, שקית התפילין והטלית והניח אותם בערמה מושפלת על מעמד החזן וקרא בקול: "קימוש וחוח לא יעלה בארמונותינו!" חזר ונעמד פנים אל פנים מול הסנגויני שהשפיל את ראשו, וניסה להרחיק את עצמו מלחישתו הצורבת, "יכול אתה ללכת איתו," סינן בקול שקט. הסתובב ופנה אל הקהל: "חושש אני שהסנגויני עיוור למה שקורה תחת אפו. עלינו למגרו בטרם יאזל הרגע!"
הגברים המו בהסכמה. הנשים מחאו כפיים. הרב אסף את הקצוות המדולדלים של זקנו לכף ידו ומשך בהם כלפי מטה.
"ועכשיו," פתח יהודה בר חיל את הרמב"ם, "נקרא הלכות נידוי: מנודה אסור לספר ולכבס כאבל כל ימי נידויו, ואין מזמנין עליו, ולא כוללין אותו בעשרה לכל דבר שצריך עשרה, ולא יושבין עמו בארבע אמות, אבל שונה הוא לאחרים ושונין לו ונשכר ושוכר, ואם מת בנידוי בית דין שולחין ומניחין אבן על ארונו כלומר שהן רוגמין אותו לפי שהוא מובדל מן הציבור, ואין צריך לומר שאין מספידין אותו ואין מלווין את מיטתו."
"כל מי שחולק, יקום ויצא."
הסנגויני קם ויצא מבית הכנסת, טרק את הדלת אחריו. מלמול מתוח הניע את הציבור, כשורת קנים על גדת ביצה ברוח פרצים.
אז, נפער חור קטן באמצע. אחד הגברים מלמל משהו ואחרים הצטרפו אליו. מעגל עלה על מעגל, הניע מעגלים מתרחבים שהתפשטו עד שהניעו את כל בית הכנסת. בעזרת הנשים קמו כולן כאחת, הוציאו מתוך דלתות הארונות מפות בד, פיזרו בין הנשים, העבירו לעזרת גברים והחלו לתלות אותן ולכסות את החלונות, מישהו יצא אל ארון החשמל והוריד את המתג. נשתררה עלטה כבדה ודממה רוויה מסתוריות ומעוררת חלחלה. בעזרת הגברים הדליקו נרות נשמה והניחו אותם על הרצפה. במעגל הגברים נעו סביב מעגל הנרות עד שבא הרב ונעמד בלבו של המעגל, ובבת אחת נשפו כולם על הלהבות וכיבו את הנרות. רק הרב החזיק נר סמוך לפניו שנרעדו והטיל עליהן צללים מפוחמים. "כבה אור שמים ונר אלוהים לא יהל על המוחרם," קרא הרב בקול חזק ומעורר חרדה, הגברים חזרו אחריו כהד. ערד נכנס לתוך המעגל, נשא שופר יעל ארוך, הידוע בעוצמת קולו, כיוון אותו כלפי מעלה והריע תשע יבבות קצרצרות של תרועות חנוקות ושלושה שברים שנתזו כיריקות מפורקות ואז תקע תקיעה גדולה, שנבלעה בשטף קריאותיו של הקהל שקרא בקולי קולות פסוקים והלכות שרעות התקשתה להבין, אך כשהחלה לבודד מילה ממילה, ולפרק את הקולות להגאים ברי משמעות, התבררו הקריאות כהטלת קללות, ויותר מאחרים שמעה קבוצה שעמדה בסמוך למחיצה וחזרה וקראה בקול, "ומחה ה' את שמו מתחת השמים." ואז פרכסו רגע ארוך צינורות הפלורוסנטים והזרימו אור אל החלל. בר חיל עלה על מדרגת החזן, הרים את אצבעו והניף אותה באיום מתריס, "מי שיתיר אף מקצתו של החרם יהיה מובדל ומוקצה מדעת ה', הוא וביתו ואל יראה בנחמת ציון," זרה סביבו מבטים מאיימים ואז בהנמכת קול ובחיוך המתפשט על פניו כחזון שתפס תאוצה התריע כי רק לרב ניתנת הרשות להתיר.
ולפתע הוסטו כל המבטים אליה. ראשה הסתחרר, בלבה הלמה משקולת ברזל. המבטים היו ללא כל צל של ספק נתונים בה. היא השפילה את עיניה, לא רגילה בתשומת לב גורפת. הזדקפה במקום מושבה. ראתה שבחרו בה לתפקיד שליחתם. שליחות שהיא אינה מבינה. מפוחדת היתה מהרב ומאנשי הקהילה המתלהמים. החלטת הרוב הפקידה בידה שליחות. היא לא העזה לסרב ואף לרגע לא לחשוב אחרת. אבל מדוע הרב מסכים עמם? מדוע אינו מנחה אותם לדלג מעליה? האם אינו חש במהומה המתרחשת בתוכה? חדווה משכה בקצה חולצתה ולחשה אליה בקול הסוי: "נו, רעות, שימי על עצמך את הכובע ולכי. נו, למה את מחכה?" והיא, ללא מחשבה, נשמעה לה. נשמעה לרב, נשמעה לכל האנשים ששלחו אותה.
כעיוורת גיששה דרכה החוצה ויצאה מבית הכנסת כשעיני כולם נעוצות בגבה. נפלטה משם ללא אוויר. נעמדה כפופה במבואה בין עמודי בטון גדולים. כובע הבוקרים רחב השוליים נשמט מראשה והתנדנד על הרצפה. היא נשענה בנשימה קצרה ולא סדירה על אחד העמודים. אחר כך הזדקפה והסתכלה סביב. כתקליט חלק שאין בו חריצי מעגלים היו שורות בתי היישוב סדורים במעגלים הולכים ומתרחבים עד לתל. שם, בחלק המזרחי הקרוב לתל, בשורה השלישית מהמרכז, עמד הבית.
"ואיש לא ידעה", מאת חנה גרפי. הוצאת ידיעות אחרונות.