וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

באסה או קלאסה: "Ain't No Doubt" של ג'ימי נייל

רונן ארבל

20.3.2007 / 16:39

פינה של רגעים בפופ - קלאסיקה על זמנית, או באסה מיותרת מפח הזבל? והפעם: "Ain't No Doubt" של ג'ימי נייל

דמיינו לעצמכם את התרחיש הבא - אסי כהן, כוכב הטלוויזיה הגדול ביותר בארץ כיום, מחליט לפתע להוציא שיר פופ. לא איזו דחקה כמו האלבום של אליל הזמר המזרחי קוקו, "שר מהלב" המחריד של מה קשור, או הופעת קמאו בפרויקט של מישהו אחר, כמו מלאני פרס ב"30", אלא הפקת פופ/אר אנ' בי רצינית וסופר מושקעת, עם זמרות ליווי, חטיבת כלי נשיפה וקליפ נוצץ, שתלך עם תדמית החתיך השרמנטי אותה הוא נושא כרגע בגאון (ובצדק) עד הסוף. מלבד העובדה שללא שום קשר לאיכותו השיר יהפוך ללהיט ענק, סביר להניח שאסי - שכינויו בשמו הפרטי בלבד מזכיר את ה"ברי" של סחרוף - היה זוכה לקיטונות של לעג ובוז מצד העיתונות והביקורת. מכיוון שהוא מודע מדי וקול מדי, נראה כי בעתיד הקרוב האפיזודה הזו לא תקרום עור וגידים מולנו, למרות התגמול הכלכלי שהיא מבטיחה. זה עדיין לא אומר שזה לא יכול לקרות ליודה לוי או רן דנקר.

ב-1992 היה ג'ימי נייל האסי כהן של בריטניה. הוא אמנם כבר לא היה צעיר ובוודאי שלא חתיך במובן המקובל של המילה, אבל לבנות הבריטיות זה לא ממש שינה. גם לא לבנים נייל היה אז הכוכב הלוהט והתסריטאי של הסדרה "ספנדר" (. אחרי שכיכב גם בקומדיה המצליחה Auf Wiedersehen Pet ולפני "קרוקודיל שוז"), מסדרות המשטרה הבריטיות הבולטות של שנות התשעים וכוכב הטלוויזיה המשמעותי ביותר של תקופתו. באותה תקופה הוא גם ניגש להקליט שיר בשם "Ain't No Doubt", שהפך תוך זמן קצר ללהיט ענק והגיע למקום הראשון במצעד הבריטי ושהה שם במשך שלושה שבועות.

מבחינה מוזיקלית, "Ain't No Doubt" שייך לאסכולת הגרורות המסרטנות שיצר הביטוי אסיד ג'אז, אותו טבע, כחלק מבדיחה, שדרן הרדיו והבעלים של הלייבל טוקין לאוד, ג'יילס פיטרסון. הרעיון המרכזי שעמד מאחוריו היה של מוזיקה אורבנית בריטית, שמבינה את הרצון של האומה לרקוד, אבל משתדלת למתן אותו בעזרת יאפיות בורגנית, בדומה, למשל, ל"Ten Sumner's Tales" של סטינג, שיצא חצי שנה מאוחר יותר. לא מפליא אם כן, כאשר באמצע השיר בוחר נייל לצטט את סטינג, כשהוא אומר "זה כמו השיר הזה, אם אתה אוהב מישהו, שחרר אותו לחופשי". נייל, שאת הקול שלו אפשר בהחלט להגדיר כ"מוגבל", בוחר לבצע את הבתים בסגנון ה"ראפ" (לכל הרוחות, הוא אפילו אומר "Oh Yeah" בבית הראשון), כשהוא מדבר את המלים על הקצב ולדקלם דיאלוג פרידה מוכר למדי, כשהוא מלווה לאורך כל השיר על ידי זמרות ליווי שחורות, שכמו מעודדות אותו להמשיך, למרות הטון הפסימי.

קשה להבין מדוע בחר נייל להגיע לשיר מנקודת מוצא של אדם, שבדיוק נזרק על ידי זוגתו ועוד על ידי ייצוג של קלישאות פרידה - "זה לא אתה, זה אני", "אני צריכה מרחב, מקום למצוא בו את עצמי". מי שרוצה להרחיק לכת יכול להגיד שנייל מבצע כאן חילוף זהויות עם דיאנה רוס ו"You Keep Me Hanging On" של הסופרימז, כבחור שלא יכול להשתחרר מעול זוגתו לשעבר, שמצדה ממשיכה לתעתע בו, אבל באמת קשה לי להאמין שזה המקרה. קחו למשל את "Space" של פאלפ, שנפתח כמעט באותן שורות, רק אחרת - "You said you wanted some space/well, is this enough for you?" ותבינו למה ג'ימי נייל הוא זמר עם להיט אחד וג'רוויס קוקר ממשיך לטחון ענייני יחסים מבלי לשעמם לרגע.

וזה לא רק הטון הלוזרי - כאילו שמה שהיה חסר לנו בראש המצעד זה עוד בחור שלא מצליח להשתחרר מאחיזתה של בחורה - שהופך את הלהיט הזה, שממשיך להיות מנוגן ברדיו הישראלי מדי יום, לבאסה; הבעיה כאן, היא שלולא הנוכחות של נייל, היינו מקבלים עוד להיט אר אנ' בי עבש, בסגנון קני תומס (מישהו בכלל זוכר אותו?), ובמקום קיבלנו אר אנ' בי עבש, אבל עם פרצוף של סלב, ועוד כזה שבקושי אומר לנו משהו.

ג'ימי נייל, "Ain't No Doubt" - באסה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully