וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

איך קרה שנפלו השמיים?

שרון אריאלי

21.3.2007 / 9:56

חמי רודנר מחליף את דמות הרוקר במזרחי עם קלידי בר-מצווה ואסף ארליך שומר על הגחלת. מה שעובר על שרון אריאלי

המוזיקה הישראלית מספקת מעט רגעים רשמיים ומדויקים של חילופי דורות, שנעשים על-פי רוב מול קהל של 40 איש בבארבי. רצה הגורל והלייבל "עננה", סיפק רגע קטנטן וחביב של סמליות: ערב פסח תשס"ז, אלוהים מיישר קו עם ספורט התקשורת הלאומי שנקרא "לבעוט בכל מי שקשור לרוקסן", ונותן לנו את האלבום החדש של חמי רודנר. וכדי שלא נרגיש ממש רע עם עצמנו, נתן לנו את האלבום החדש והחשוב של אסף ארליך.

פאזת הכובע של חמי רודנר לא באה כי הוא "אדם עם שריטה" (כמו שנכתב בראיון העצוב איתו במעריב). המכסה של רודנר, פעם גיבור שנות ה-90 והיום פלגיאט של אליל נוער מהאייטיז ("קוד-קוד-קוד"), מעיד על החלל העצום שנפער בדור שלם. מי שניסה להגדיר את הרוק הישראלי כהתכתבות מאוחרת ואיכותית עם אליטות התרבות של העולם, הוא היום יונה בלי כנפיים. רודנר מאיין את עצמו מכל משמעות שאי פעם מילאה אותו (רוק'נ'רול באיפה הילד, כתיבה גבוהה בקריירת הסולו) ומחליף אותה בדמותו של מזרחוואי מחמדוואי, כפרה עליו. צריך להצדיע לו על האומץ והתעוזה לבעוט בחתולה שהכינה לו שמנת, אבל כולנו יודעים לאן מובילות הכוונות הטובות.

אפשר לאפיין את נקודת השבירה של רודנר מעצמו ומכל מה שייצג עד היום בתקופה שבין כישלון האלבום "חמלה" לצילומי התוכנית "מרגיש בבית", שם גילה את העולם המזרחי. חיבוק הדוב המאוס והרדוד שרודנר שולח לעבר "אבותיו" המזרחיים והיוונים ("יפה כמו מנגינה", "השארת אותי עם רוח" ו"יכול להיות שמח") מעביר את חצי הביקורת ממנו לאישיות הבאמת חשובה באלבום הזה, קובי אוז. לא ברור כיצד הוא נתן לרודנר להפיק פרודיה כל כך מוצלחת על התוכניות של דידי הררי, עם קלידי בר-מצווה קלאסיים. מעבר לכך שרודנר מוכן לערבב מוזיקלית בין כל מה שנותנים לו לשתות, מה שעצוב באמת הוא הוויתור של רודנר לעצמו, במרכיב שהשקיע בו מאוד במשך השנים: הטקסטים. אם רודנר היה פעם כותב מוערך ומבוזבז, מה שנשאר ממנו הוא פירורים של ילד מאוהב שמת לעבור לכפר ולגדל פרות ("זה אותו הקיץ",למשל); האם זה מה שנשאר מ"אחד אלוהים" מחד ומ"אין רוק'נ'רול בעברית" מאידך? משבר גיל ה-40? וזו רק דוגמא אחת. למעשה, מלבד "כלא החופש" רודנר לא מצליח לכתוב טקסט שלם. גם "נוסע", שיר שמנסה להוציא מרודנר סוף סוף משהו לא מתנשא, מצטיין בעיקר בקלרינט מעולה (של אוהד בן אבי) ולא באמירה שלא עשויה מפלסטיק. קובי אוז לעומת זאת הוא איש מקצוע עם קבלות של האינסטלטור של חיים הכט: רודנר רצה ריקודי עמבה גורמה, וקיבל תמורה לכל סימפול ותכנות.

למרות הכל, "מכונת השירים הגדולה" הוא לא אלבום זניח. רודנר פנה לאוז וביקש ממנו להמציא את עצמו מחדש. לכן הוא זכאי לדיון הרבה יותר רציני מרוב המוזיקאים הישראלים שמסתגרים עם בבית עם הביטלס. בצעד שנשמע כמו השלכה מוזיקלית על המושג "שנאה עצמית", רודנר ומאחוריו דור שלם מבקשים, כמו מפלגת העבודה לדורותיה, סליחה מקובי אוז על שנים של התעלמות והתעללות. בתמורה, אוז מביא אותו קרוב מאוד למיקום התודעתי של פול יאנג.

חמי רודנר, "מכונת השירים הגדולה", עננה

מגירה נשלפת

"אם אתה לא שונה מכולם/אתה לא שווה בעיר הזאת", שר אסף ארליך בקול החרוך שלו, ומגדיר במדויק איפה רודנר נכשל והוא מצליח. במקום שבו רודנר מנסה להשמיד את ז'אנר "הרוק הישראלי", שהוא בעצמו עיצב בשנות ה-90, ארליך משכלל אותו ובונה עליו את גורדי השחקים המתוכננים של מרכז ת"א. אחרי הבכורה המושלמת ב-2002 ("טוקשואו", בהפקת, מי אם לא, רודנר), ארליך זונח את האלקטרוניקה, ומתמקד בעוצמות שניתנו לו כנראה בהקדשה מילדות: ב"חדשות מהמגירה" הוא כותב (יחד עם יוסי בלוך) כמה מהשירים המבריקים ביותר שהעברית התל אביבית מאפשרת, ומצייר מסך טלוויזיה ציני ומקפיא, שבחציו האחד פיגוע ובצידו השני משחק כדורגל.

אין במוזיקה של אסף ארליך מבט מהצד: ארליך זורק את עצמו לתוך העקרות והאימפוטנציה של דור כישלון השלום והנורמליזציה, זה ש"מוכן למכור את הדעות רק בשביל ארוחה טובה". התוצאה, למעט ליקויי הפקה קלים (שוב השירה בחוץ), ממלאת את החלל שנפער באינטלקטואליות של הרוק הישראלי, בגיטרות מצוינות ואש קרה של מי שבקלות יכול להיות הקול של התקופה. ובתקופת ה"לילות בלי חג" של המוזיקה הישראלית, אסף ארליך הוא בדיוק העצם בגרון שהיינו צריכים.

אסף ארליך, "חדשות מהמגירה", עננה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully