נראה לי שרוב האנשים שהיו פוגשים את פטריק וולף סתם ככה, בחיים הרגילים, היו ממש שונאים אותו. זו לא אבחנה כזו גאונית מספיק מבט אחד על האיש הזה, שיש היגידו שהוא "אגדת אינדי בהתהוות", בכדי להבין שהוא בחור מעצבן. הבגדים האקסטרה-צבעוניים, השיער הג'ינג'י המזויף, המבטים הכאילו-סקסיים שהוא תוקע בחצי מהתמונות שהוא מצולם בהן, והאגו. אלוהים, כמה אגו. בין אם בצדק ובין אם לא, הרגשת העליונות שלו נשפכת ממנו בכל ראיון, תמונה ושיר. הוא יוצר מוזיקה עם הגישה של "אותי השוו כבר לדייויד בואי ולקייט בוש, אז שאף אחד לא ירים עלי את האף".
באלבום החדש והשלישי שלו, "The Magic Position", וולף בא להתפוצץ לנו בפנים ולהעיף רסיסי גלאם לכל חור. הוא מתאמץ וגם מצליח להישמע כמו המון אנשים בבת אחת, ולכן אל תתפלאו עם מעתה יגיעו כמויות חסרות מעצורים של ניימדרופינג. הוא עושה כמעט הכל מבלדות פסנתר מעופפות לגלאם רוק, מאלקטרו-פופ לאינסטרומנטליים מופשטים. בעצם, הדבר היחיד שהוא לא, זה מה שהוא עונה כששואלים אותו מה הוא יוצר פולק בריטי מסורתי. אולי אפשר לאנוס את התיאור הזה על שני האלבומים הראשונים שלו, אבל כאן, כמו שנוטוריוס ב.י.ג. אמר, Things Done Changed.
האלבום החדש הוא לא רק פופי ונגיש יותר מכל מה שוולף עשה אי פעם, הוא גם האלבום הכי טוב שלו ובהחלט אחד כזה שיכול להפוך למיתולוגי. איתו, וולף מנסה להראות כמה השכלה מוזיקלית היא חשובה, ומשלב את כל מה שלמד מאז שהיה קטן וכל כתבה עליו באינטרנט מסבירה כמה ידע הוא רכש מאז שהיה ילד ושהוא עושה ניסויים בסאונד מאז שהיה בן 11 בדק המון כלים, חקר אורגני צעצוע ואפילו בנה ת'רמין לגמרי בעצמו (כלי שמשום מה צובר תאוצה עצומה בחודשים אחרונים. כולם מדברים עליו). הוא למד לנגן על כינור וקלידים, ובגיל 14 כבר הקים להקה. בין האלבום הראשון לשני הוא קפץ ללונדון, ללמוד מוזיקה והלחנה באופן מסודר ואקדמי. כל הידע הזה שהוא צבר, יכול גם לבלבל - אם לא הייתי קורא את הביוגרפיה שלו הייתי יכול להיות משוכנע שהוא בן 40 לפחות מן סקוט ווקר שכזה מישהו שעבר מלא אך נשאר נאמן ליצירה שלו. מסתבר שהוא בכלל נולד בשנת 83.
פטריק הקדוש
ב-"The Magic Position" וולף משתמש בכל כך הרבה כלים, ויוצר מלודיות מקסימות, מנופחות וגרנדיוזיות, בעיקר כי הוא יכול. אולי גם בכדי שב-NME יסתכלו עליו כתשובה הבריטית לארקייד פייר (שאליהם דרך אגב, הוא מצטרף בטור האירופי). יש פה ביטים שמנים למדי שמתערבבים עם פסנתרים, כינורות, אלקטרוניקה, גיטרות, ותיאטרליות סוחפת. יש כאן השתתפות של התזמורת הסימפונית של וינה. לרגעים לא ברור אם זה אלבום של סינגר/סונגרייטר מהורהר, או איזו אופרת רוק עמוסת משתתפים. בעצם, על מה אני מדבר? ברור שמדובר במשהו המוני פשוט כשהוא רוצה להעביר אינטימיות כולם שותקים לרגע, ואז מיד מתעוררים ועוברים לכל סגנון אחר שהאירי המוזר הזה מבקש מהם.
ב-"Get Lost" הוא משחק אותה פאוור פופ, במן הכלאה בין פאלפ ל-I'm From Barcelona; ב-"Accident & Emergency" צריך להתעלם מסימפול הפתיחה (שנשמע כמו משהו שהפרודג'י היו משתמשים בו) ומיד להישאב לתוך אווירת האלקטרו-רוק המרקידה; הכיוון האייטיזי ממשיך ב-"Bluebells" האפל, שבמקצב שלו הקיור בטח השתמשו מתישהו.
ההשוואה ל-Current 93, שנשמעה מכל כיוון שדיבר על האלבום הזה, בולטת בעיקר ב-"Augustine" המרגש;
שיר הנושא הוא הלהיט הכי גדול שוולף הוציא אי פעם מתחת לשרווליו אם הוא היה איאן בראון, זה היה ה-"F.E.A.R." שלו; ב-"Magpie" קופצת לביקור מריאן פיית'פול, וביחד הם יוצרים קטע (יחסית) מינימליסטי, שסוחב איתו מטען רצינות כל כך כבד שרק אנטוני (מהג'ונסונס) היה יכול להרים; "Stars" המקסים משלב קצת IDM עם קסילופונים חלומיים ו- "Secret Garden" הוא מלחמה קשה שמנוהלת על ידי זעקות עמומות, אלקטרוניקה וכינור מלחמה שלבטח נפסיד בה, כי ממש לא היינו מוכנים לבואה.
כן, אם משתחררים מתחושת הזלזול האישי שהזכרתי למעלה, מקבלים יצירה באמת יפה. אלבום בומבסטי וראוותני, אלבום שאי אפשר לשמוע יותר מדי כי הוא מבטל כל ערך של פרטיות, של שלווה. אלבום מטריד עם מלודיות נדירות למדי. יא אללה, בין זה לבין הארקייד פייר וה-LCD Soundsystem הרמקולים שלי הולכים להתפוצץ מעומס לא אמור לצאת איזה אלבום לואו-פיי טוב בקרוב?
פטריק וולף, "The Magic Position" (הליקון)