הכל כתוב בעיתון

בקיץ 1997 מלאו 30 שנים לכיבוש השטחים. פרופ' טניה ריינהרט עלתה לבמה של "צוותא" כדי לדבר על מצב זכויות האדם בשטחים הכבושים ואני נמנעתי מלמחוא לה כפיים מתוך חשש שהמושתלים בקהל מהשב"כ יפגעו בסיווג הביטחוני שלי כחייל צעיר בצבא הכיבוש. לאחר מכן הזמינה לבמה את נועם חומסקי שהיה עבורה מורה וידיד והגיע לארץ כדי לחגוג יום הולדת לכיבוש.

כעבור שנים הפכה עבורי טניה מדמות נערצת למורה, ממורה לשותפה למאבק ומשותפה לידידה. היא ללא ספק שינתה את חיי. אך מה משמעות הביטוי? הלא כולנו משנים אחת את השנייה, בכל מבט ובכל מגע ובכל שיחה מקרית. אלא שלטניה היתה את היכולת לגרום לאנשים לפקוח את עיניהם ולהתייצב מצויידים במצפונם בלבד אל מול המראה הכנה והאכזרית של מציאות חיינו. היא היתה עושה זאת לא בהתלהמות מיסיונרית אלא בכוח התבונה הפשוטה. רבים שינו את תפיסתם הפוליטית בזכות מאמריה, ספריה, הרצאותיה, רעיונותיה ואישיותה. היא הסירה את המסיכה מפרצופו הצבוע של השמאל הציוני, ידעה לשים את האצבע על שורשי הסכסוך ולשרטט את קווי המתאר של פתרונו, חשפה את מנגנוני הכוח המאפשרים למיעוט קטן לשלוט ברוב גדול, תקפה את הגישה הפוסט-מודרניסטית שניסתה להכחיש את האמת המרה וידעה לחזות את העתיד מתוך ניתוח מורכב של המציאות: "הכל כתוב בעיתון".

לצד לימודי הבלשנות שלימדה באוניברסיטה (עם ניתוח משפטים שתמיד הוחדרה בהם נימה פוליטית או חתרנית) דורות רבים של סטודנטים עברו תחת טיפולה המסור בקורס "כתוב בעיתון" באוניברסיטת תל-אביב. בשיעורים איתה קראנו את העיתון של יום האתמול וזיהינו את כל הטריקים של הממסד. למדנו לקרוא קריאה חתרנית וללקט את האינפורמציה הרלוונטית שתמיד איכשהו מתחבאת בעמוד 13 למטה. השיעורים הפכו במקרים רבים לזירת התגוששות בה השקרים הציוניים, שמצאו עצמם באופן נדיר כמיעוט מותקף, ניסו להילחם על כבודם הרמוס. לטניה היה חיוך קבוע ששמרה עבור אלה שהתקשו לשמוע את הרעיון המהפכני לפיו אנחנו הרעים בסיפור הזה. רבים מהסטודנטים שלמדו אצלה השתלבו בתקשורת הישראלית, אך רק מעטים מהם מצליחים למרוד במשטר הצנזור העצמי והנאמנות לריצוי הקונצנזוס המזויף.

כפי שהבינה לפני כולם שהסכם אוסלו הוא הסכם כניעה שיכניס את העם הפלסטיני למכלאות, כך גם הבינה מיד את האסון שטמון בכוונה לבנות "מכשול הפרדה" בשטחים. יחד השתתפנו בפגישת היסוד של מה שהפך להיות עם הזמן קבוצת "אנרכיסטים נגד הגדר". טניה המשיכה להתייצב להפגנות גם בשטחים ותמיד הרגישה בנוח בין צעירים ממנה, שכן רוח המחאה האקטיבית לא משה ממנה מעולם. סיפוריה על מעצרים ורדיפות השב"כ אחרי הפעילים הרדיקליים שחתכו גדרות עוד לפני שנולדתי עוררו בי יאוש אך גם השראה.

לפני כמה חודשים, ימים ספורים לפני שעזבה לארה"ב, ישבנו בדירה שלה ושל בן זוגה המשורר אהרון שבתאי ותכננו תוכניות לקיץ שבו נציין כבר 40 שנה לכיבוש של 67'. אולי כדאי להזמין שוב את חומסקי? שאלתי מהוסס, בידיעה שהדבר עלול להתנגש עם תמיכתה בחרם על האקדמיה הישראלית. היה מן רגע כזה שבו חלחלה בשנינו ההבנה שהנה עברו להן 10 שנים, והנה אני כבר לא חייל והיא כבר לא מרצה באוניברסיטת תל-אביב אלא מרחיקה עד לניו-יורק כדי למצוא סטודנטים שיסכימו לפקוח עיניים. והנה הכיבוש עדיין משריש את גרורותיו.

טניה יקרה, היית לי מורה וחברה ומגדלור ומצפן. אני נשבע, טניה, להמשיך להילחם למען החיים. אילו קראת עכשיו את הטוקבקים לידיעות על מותך ואת המיילים הרבים והודעות הטקסט הרבות המועברות בין בלעין, תל-אביב, ניו-יורק ומסחה - היית ודאי מחייכת. היית רואה כמה אהבו אותך וכמה אהבו לשנוא אותך. היית רואה כמה השפעת וכמה עצבנת. כמה שינית. כמה עצוב לנו שנשארנו בלעדיך.

הלווייתה של פרופ' ריינהרט תתקיים ביום חמישי הקרוב בקיבוץ עינת.