הידרופוביה

בשבוע שעבר החליטה ממשלת ישראל לקדם תכנית משותפת עם ממלכת ירדן להקמת תעלת מים גדולה, לאורך הגבול בין שתי המדינות, מים סוף עד ים המלח. תכנית "תעלת הימים" נהגתה עוד במוחו הקודח של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל לפני כ-100 שנים בספרו "אלטנוילנד". התכנית תכננה לנצל את גובהו הנמוך של ים המלח ביחס לים התיכון - ולהפיק חשמל בכח נפילת המים שיוזרמו בתעלה מהאחרון לראשון. אחרי הקמת המדינה עוד ניסו להפוך את החלום למציאות, אבל התקוות נכזבו עקב בעיות שונות וכמובן חוסר כדאיות כלכלית.

בשנים האחרונות הפכה התכנית שוב לרלוונטית, כשהתועלת הכלכלית והתעשייתית שלה הוחלפה במימד של "חירום", בעקבות מצבו העגום של ים המלח ההולך ומתייבש (ואפילו הפכה את שמה ל"מובל השלום"). היובש, שנגרם מכך שהירדן (בניגוד לירקון ולזונות) אינו זורם לים, יוצר תופעות לוואי שלא נחזו מראש - "מפלצות בולענים" המאיימות לבלוע חיים את כל הנמצא בקרבתם. אלא שנגד התכנית עולות טענות מצדם של גיאולוגים ובראשם "המכון הגיאולוגי" של משרד התשתיות, שפרסם מחקר לאחרונה המתריע על מספר סכנות ממשיות הצפויות מהתכנית השאפתנית, וביניהן התפתחות חיידקים בים המלח, הופעת גושי גבס ושינוי צבע הים, סכנות לפגיעה בערוץ הנחל המוביל מים כתוצאה משטפונות או רעידת אדמה, ודליפות שימליחו את מי התהום.

גם "המכון התרבותי של וואלה!" מצטרף לטענות – קודם כל נגד מיתוגה של תעלת הימים כ"מובל השלום", שיהווה מנוף לקידום השלום ושיתוף הפעולה בין המדינות. יש לומר בעדינות, שזו יותר מלחמה: יש כאן פחות דאגה כנה לשלום בין-אזורי ויותר תורת לחימה שהפכה למורשת קרב, ודואגת בראש ובראשונה למדינת ישראל הקטנה והחלשה המוקפת אויבים ערבים מסוכנים. כחלק מהתו"ל, מוגדר שעל מנת לשמור על ביטחונה של המדינה הקטנה, יש להקיף אותה במים. כנראה מתוך תפישה שערבים הם "שועלים-מחבלים" בכרם הבוטיק הישראלי, וממש כמו שועלים גם הם מפחדים ממים ולא יודעים לשחות. הרי מארק שפיץ היה היחיד שזכה בשבע מדליות זהב באולימפיאדה אחת, והוא, להזכירכם, אינו ערבי.

שיטת ההגנה של מדינת ישראל תואמת למעשה את ההבטחה שניתנה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, ככתוב בספר בראשית "מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת", הבטחה שהפכה למטרה מקודשת - להקיף את המדינה בנהרות ומים.

כך הבטחנו במלחמת העצמאות את הגבול המערבי בים התיכון, וגם קטע בגבול הצפוני לאורך הירדן והכינרת. במבצע קדש דאגנו להקיף במי ים סוף גם את הגבול הדרומי לפרק זמן קצר, ובמלחמת ששת הימים הבטחנו שגבול המים הדרומי יהיה לגבול קבע, וגם הוספנו לו גבול מים מזרחי של נהר הירדן עד לים המלח. ביום כיפור הצליחו המחבלים לחצות את התעלה - אבל ממשלתנו התעשתה מיד. מיד הסכמנו לסגת, תמורת שלום, לגבול שאינו נהר אבל לפחות מוגדר במפות כ"קו הכחול". במקביל, במלחמת שלום הגליל, דאגנו שגבול הצפון יהיה גבול של מים, עם התיישבות הקבע לאורך גדות נהר הליטאני שבלבנון. אחרי ההתקפלות המהירה והחד-צדדית מלבנון בממשלת ברק, נשארו הגבולות פרוצים מתמיד. רק כך אפשר להבין את ההצעה המגוחכת להפוך בדרום את ציר פילדלפי שברצועת עזה לתעלת מים, ואת הרצון לחזור בכל מחיר לקו המים של הליטאני עם ההרפתקה האחרונה בלבנון בשלושת ימי הקרב האחרונים, כשכבר הוסכם על שביתת אש.

מדינת ישראל מעולם לא נטמעה והשתלבה במרחב שסביבה, ולכן טענת שכנינו כי ישראל היא ממלכה צלבנית מודרנית אינה מופרכת. באגדה ההרצליאנית "תעלת הימים" עברה בדרך הקצרה מהים התיכון לים המלח, אבל באגדה המודרנית של ממשלתנו תעלת המים שתקשור את ים סוף לים המלח היא חפיר המים הצלבני שמסביב לממלכה הקטנה שלנו, הסגורה ומסוגרת, שמתכנסת באופן חד-צדדי בתוך חומות מבצר מוקף תנינים ומפלצות.

לכן "מובל השלום" אינו מוביל כל שלום גם אם יהיה במימון אירופאי. כי בשביל שלום צריך להסיר את שריונות הפלדה האבירים שלנו, לרדת מהסוסים האצילים, למלא את החפירים באדמה ולהתחיל לדבר עם השועלים והחיות האחרות. אחרת לא נחזיק אפילו 100 שנים כמדינה צלבנית מבוצרת, גם אם עשרה מסעי הצלב יגיעו לעזרתנו מעבר לים. אולי ביום שבו "הקו הירוק" יהפוך ל"קו כחול" יבוא גם השלום.