חנונה גאה עם צד אפל: האלבום החדש של קריסטין הרש מעורר מחשבה

לקח לי שעות למצוא בין התקליטים שלי את "The Real Ramona" של Throwing Muses, להקתן של האחיות החורגות קריסטין הרש וטניה דונלי - שתיים ממלכות הרוק האלטרנטיבי האמריקאי של הניינטיז. קניתי את האלבום בקאט-אאווט בסוף התיכון, בימים בהם הייתי קונה כל דבר שיצא ב~4AD (טעות חמורה, בחלק לא מבוטל מהמקרים), ולתדהמתי גיליתי שעשור וחצי מאוחר יותר האלבום הזה נשמע לא פחות טוב ממה שזכרתי. אחרי "The Real Ramona" - אלבום אינדי קולג'ים אמריקאי קסום עם נגיעת קאנטרי - פרשה טניה דונלי כדי לנגן בברידרז, ואחר כך להקים את Belly (או משהו כזה), וקריסטין הרש המשיכה עם הבנים.

הרש, שפועלת כבר שנים בשולי הרוק האמריקאי, נולדה באטלנטה וגדלה ברוד איילנד. אביה - פרופסור לפילוסופיה - לימד אותה לנגן גיטרה בגיל תשע והיא מיד החלה לכתוב שירים. את Throwing Muses - מעין פרוטוטיפ מוקדם ללהקות בנות סטייל סליטר קיני - הקימה עוד בתיכון, בתחילת האייטיז, עם אחותה החורגת וכמה חברים מבית הספר.

בגדול קיימים Throwing Muses עד היום, גם אם בשנים האחרונות הם קצת הפסיקו את פעילותם בגלל בעיות כלכליות, וקריסטין הרש מחלקת את זמנה בעיקר בין גידול ארבעת בניה (שלבכור מבינהם כבר יש להקה משל עצמו), להקתה החדשה 50 Foot Wave, שלא שמעתי אבל קראתי שהיא רועשת (אל תשאלו איזה בעיות הסולסיק עושה לי בזמן האחרון) וקריירת סולו פורה.

את האלבום הראשון שלה לבד, "Hips and Makers", הוציאה הרש ב-94'. זה היה תקליט פולקי, אקוסטי ואפל, המורכב מהקול שלה, גיטרה אקוסטית וצ'לו, והופק בשיתוף עם לני קיי, הגיטריסט של פטי סמית', שגם הפיק את שני אלבומיה הראשונים של סוזן ווגה. האלבום נפתח ב"Your Ghost", העגמומי שנחשב היום ללהיט אינדי קלאסי, בין היתר בגלל קולות הרקע של מייקל סטייפ מאר.אי.אם. מאז הוציאה הרש עוד כשבעה אלבומי סולו (קשה לספור בדיוק כי יש כל מיני אי.פיז גבוליים וגם אלבום קאברים בו חזרה הרש לשורשים המשפחתיים שלה בהרי טנסי וביצעה שירי עם אפאלאצ'ים מלאי אימה שאביה היה משמיע לה בילדותה לפני השינה).

אחד הדברים הראשונים שכל כתבה על הרש עוסקת בו היא העובדה שהיא אובחנה כסכיזופרנית וסבלה גם מסוג של הפרעה דו-קוטבית שגרמה לה להזיות. הרש, שנחשבת בעיני רבים לסוג של אמנית רדופה, הודתה שהסיבה שהיא כותבת שירים נעוצה בעובדה שהיא שומעת צלילים בראש, והדרך שלה להתמודד איתם היא להפוך אותם לשירים. גם את הטקסטים המעורפלים והלא ברורים שלה - אותם היא הרבה פעמים מתחילה לפענח בעצמה רק אחרי שהשיר מוכן - ייחסו המבקרים לבעיותיה הנפשיות, אבל הרש תמיד יצאה נגד סטריאוטיפ האמנית המיוסרת, בטענה שמדובר בקלישאה מרדדת.

עוד סיבה לכך שהיא מקוטלגת כאמנית מיוסרת הוא כמובן הקול שלה. ג'ון פיל ז"ל אמר שהקול שלה מפחיד אותו והוא לא מסוגל לשמוע אותה, ובאמת הקול שלה משלב עוצמה ושבריריות, יאוש ושלווה ועוד המון דברים סותרים בצורה די מטרידה. קשה לומר אם היא מזוהה ונערצת יותר על כשרון ההלחנה שלה, על היותה משוררת או על הקול המוזר שלה.

באלבום החדש, שקיבל את השם האירוני "Learn to Sing Like a Star", הרש צרודה מאי פעם. בשניות הראשונות של "In Shock", השיר הפותח, אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בסטיבי ניקס. לרגעים היא הופכת גם למריאן פיית'פול, או לזמרת של קטטוניה. מבחינה מוזיקלית האלבום החדש מבוסס ברובו על כלים אקוסטיים - הרש מנגנת כמעט בכולם ואחראית גם על ההפקה - אבל יש בו גם גיטרה חשמלית והוא יותר רוקי מקודמיו, מה שמזכיר מיד את Throwing Muses

יש לי עוד המון דברים להגיד על קריסטין הרש, אבל קשה לכתוב על נשים יוצרות מבלי לצאת טמבל/ית או שוביניסט/ית (יש מילה כזאת?) - כל מחמאה או סופרלטיב מלווים אוטומטית בסאבטקסט בעייתי. אם אתה מייחס לאומניות רגישות, אתה נופל לבור סטריאוטיפי; אם אתה מייחס לה אינטלקט, אתה יוצא שוביניסט שמתפלא על זה שלאישה יש שכל. בנסיון לכתוב על הרש אני מוצאת את עצמי מוחקת יותר משפטים ממה שכתבתי, תוך ידיעה שאין סיכוי שאצא מזה בשלום, או שלא אפול לתוך הפחים שההגמוניה הגברית טמנה לי.

הרש בעצמה מודעת לקושי הזה, כפי שאפשר להסיק ממאמר שכתבה פעם על פטי סמית', תוך התייחסות להשוואה הרווחת בינהן: "אם יש איזשהו קו מקביל בינינו, אולי זאת העובדה שהיא נחשבה ל'משוגעת' בעולם הרוק הגברי, וזה שאמרו עליה בסוג של זלזול שהיא 'משוררת' - כאילו, היא לא רוקרית אמיתית, היא משוררת. כלומר לא כל כך מסוכנת או חזקה, ארטית מדי. איזה מן בסיס זה לזלזול!".

מבאס להודות בזה, אבל הזלזול הזה, שהרש דיברה עליו, הוא חלק כמעט בלתי נפרד מהחוויה של אישה יוצרת. קשה לעשות רוק בתור אישה, קשה לכתוב על רוק בתור אישה והכי קשה, בתור אישה, לכתוב על רוק נשי. "רוק נשי", איזו ביטוי מתועב. היא בטח שונאת אותו גם.

מה שבעצם רציתי להגיד על קריסטין הרש, מעבר לזה שאני מאוד אוהבת את האלבום החדש שלה, זה ככה: קריסטין הרש היום היא בת ארבעים. היא נשואה למנהל שלה ואם לארבעה בנים והיא בנאדם לגמרי אמיתי שאפילו גרגיר של זיוף תדמיתי לא דבק בה בעשרים ומשהו השנים שהיא מוציאה תקליטים. יש לה עיניים כחולות זוהרות, היא כותבת שירים אישיים על מצבים נפשיים מסובכים בעזרת הרבה דימויים מעורפלים, והיא אחת הנשים המעניינות, החכמות והמגניבות ביותר ברוק. היא חמה וחמודה כמו סופגנייה, היא מצחיקה, היא נשית ואימהית, היא חנונה גאה, ויש לה צד אפל שיכול לבלוע אותך ללא התראה. אם לשמוע תקליט של קריסטין הרש יכול לפעמים לערער ולגרור אותך למחשבות על דברים שהיית מעדיף לא לחשוב עליהם, אז לקרוא או לראות ראיון איתה, ממלא אותך תקווה גדולה. אם אתה אישה. זאת אומרת את. זאת אומרת אני.

קריסטין הרש, "Learn to Sing Like a Star"
(BNE)