איזו מוזיקה את שומעת במהלך העבודה?
בסטודיו שלי אני שומעת קלטות על סף קריעה, שאחי שלח אלי כשלמדתי בהולנד, בטייפ מצוקמק. שמותיהן: "מיקס הכאב והיופי", "הבט אחורה בזעם", ו"הייאוש וההשלמה" שהוא מלא אופטימיות. מתוך השמיעה עולים דימויים וסיפורים ומתאפשר גם ניתוק. ואיך לא, אני שומעת גם את גלן גולד מבצע את "ואריציות גולדברג", בגלל החזרתיות, שהיא כמו הזדמנות נוספת.
מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?
טלוויזיה אין לי. סופרים שעושים לי את זה: הדרום אמריקאים (חוליו קורטזאר) עם כל הפאנטזיה, הגרמנים (סטפן צוויג) והסופרת נטליה גינצבורג עם השפה המצומצמת, המונוטוניות והאנושיות רבגונית. הייתי רוצה שבעבודות שלי יהיה משהוא מהגינצבורגיות.
עוד בוואלה!
שוכב על הרצפה ולידו טייפ
איזה אמנים ויצירות השפיעו עליך?
לאחרונה עולה לי הרבה לתודעה, אחת מעבודות הווידאו של ויטו אקונצ'י. הוא שוכב על הרצפה ולידו טייפ קטן, פניו למצלמה/לצופה והוא מזמין ומפתה את הצופה להצטרף אליו, מדליק סיגריה ולוחץ על 'play' בטייפ. אני כל כך רוצה. זה מעלה לי הרבה שאלות על אמנות ותפקידיה, היחס בין צופה, עבודה ואמן, ומתי בעצם מתרחשת העבודה .
איזה נושא חברתי יכול להקים אותך מהכורסא לפעול?
עולה לי הדם לראש בכל מה שקשור להתעללות מינית . בעיני זה יהרוג ובל יעבור.
הכיעור הרמתגני
מהם הרגלי הגלישה שלך?
אני משוטטת אקראית, לפעמים בעיתון "הארץ" או מחפשת ברשת דימוי שעלה לי .
מה היית משנה ברחוב מגוריך?
אני גרה ברחוב צדדי ברמת-גן. היתרון שלו הוא קרבה לפארק ול"שמש", השווארמה. הפואטיקה של שמו, רח' "פני הגבעה", הסמוך לגבעת נפוליון, באה בניגוד גמור לכיעור הרמתגני. אם היה בו יותר זבל שווה זה היה עושה לי את היום .
מה הרינגטון שלך?
חתרני וחלש, שלא יעלו עלי. (משמרות המהפכה, נניח).
למי היית מכניסה מכות?
להרבה אנשים, ולאף אחד.
את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?
הייתי מזמינה את מלכת אנגליה (למה לא בעצם?) לגזוז, ואחר-כך הייתי רצה לספר לחבר'ה.
מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?
אחד מספוריו של ג'.ד. סאלינג'ר בספר "פראני וזואי" עוסק במשפחה, שילדיה מתכוננים ללכת למופע רדיופוני, בו הם משתתפים. אב המשפחה אומר להם לצחצח את הנעליים שלהם, והם שואלים אותו בשביל מה. תשובתו היא שיש גברת שמנה אחת בקהל, והיא תראה את הנעליים שלהם. אז "do it for the fat lady" . אני רוצה שהיא תבוא, ואם אפשר אז גם רבי נחמן.
מה ההתמכרות שלך?
אני חייבת לעצור ליד ערימות זבל ברחוב ובאזורי תעשיה. עם השנים זה מתמתן, אני נעשית זבלנית אליטיסטית. מה שבטוח- זה גנטי. מה שאני מוצאת משמש אותי בעבודות שלי .
תיק עתונות:
אמנות חברתית תמיד עשויה להיות יותר חברתית מאמנות וכך גם, בהתאמה, מרכז הכובד הרוחני שלה משתנה. בניגוד לאמנים צעירים שנושאים את עינהם לחללי הגלריות והמוזיאונים, או לכל הפחות לתערוכות אנטי ממסדיות בחללים אלטרנטיבים, העבודה של הפסלת ורד לוי (40) "נמל-בית", מוצגת בחצרותיהם של שני בתי ספר ("תל-חי" ו"תל נורדאו" בתל אביב). החצר הבית ספרית היא מחד חלל תצוגה לא שגרתי, ומאידך חסרה את האפיל החתרני בו מתהדרים פרוייקטים אנטי ממסדיים, אבל לאמנות חברתית הוא מספק בדיוק את מה שהיא צריכה.
הכח המניע הוא פרוייקט "קרוב", אותו מנהלת האוצרת עידית פורת., שמטרתו ליצר קרבה בין אמנות וקהילה. בתי הספר שנבחרו לפרויקט מכילים אוכלוסיה מגוונת של תלמידים, ביניהם גם הרבה ילדי עובדים זרים. שני האמנים שהשתתפו בסבב הנוכחי של הפרוייקט, לוי ואליאסף קובנר, בילו עם ילדי בית-הספר ושיתפו אותם בתהליך היצירה.
החשיפה לקהל המבקרים, האספנים, וצרכני האמנות, חלק בלתי נפרד מהדחף של אמן להציג, כמעט אינה קיימת בפרוייקטים מסוגו של "קרוב". לוי מנסה להסביר את הדרייב שלה כאמנית להשתתף בפרוייקט עני בתשומת לב תקשורתית. "מבחינתי השהיה של העבודה שלי בעולם, והאינטראקציה שהיא מקיימת עם הצופה הוא המקום החזק שלה, וחלק בלתי נפרד מהדרייב שלי", מסבירה לוי, "יכולים לכתוב עליך בתקשורת, אחד אוהב ואחד לא. בסופו של דבר אתה מתכתב ומנהל דיאלוג עם קומץ של אנשים. זאת עבודה שנותנת, ונמצאת בקשר עם העולם,יותר מאשר עבודה שבאה מהאגו".
האגו של לוי מרוסן יותר מהאגו של האמן הממוצע: "אני באה מקיבוץ. אני זוכרת שהמטפלות היו מחלקות אחר הצהריים קינוח, ואנחנו היינו שואלים: 'כמה אפשר לקחת?', התשובה הקבועה היתה, 'כמה שרוצים, אבל להתחשב באחרים'. החשיבה הזאת היא חלק ממני".
העבודה של לוי היא למעשה סירת עץ שבקצה תורן בצורת שובך המצויידת במשקפת ומשלבת ריהוט בית ספר שהתכלה. עבודה דומה היא הציגה ב"אמנות הארץ" 2003 ברידינג, בה הצופים נכנסו לרפסודה, כשברקע התנגן שיר של ניק קייב. "אני מנסה להפעיל את הצופה במפגש עם עבודה, כי הרבה פעמים זה לא קורה", היא מספרת, "ב'נמל-בית', הילדים יכולים להכנס לסירה, לשבת בה ולהתבונן במשקפת. נוצרת סיטואציה אינטימית, אנשים שיושבים ביחד בסירה שהיא בעצם מיכל, הנמצא בבית-ספר, שהוא מרחב ציבורי, ולכן גם מרחב פרוץ".
הסירה היא חלק משפת הדימויים האישית של לוי, העוסקת בארעיות, בנדודים ובחוסר פונקציונאליות של חפצים. "סירה סטאטית הנמצאת מחוץ לים הוא מעין פרדוקס, אבל גם כמיהה לתנועה, רצון להיות במקום אחר או פליטות", מסבירה לוי ומספקת פרשנות אישית, "יכול להיות שזה בא מהבית. אמא שלי יצאה להרבה מסעות, ואבא היה הסלע היציב בבית. יש אנשים שיש בהם כמיהה למקום אחר. העיסוק שלי בארעיות נובע גם מהיחס שלי למציאות הישראלית, בה אפשר להמצא במקום אחד, סטאטי, ולהרגיש חוסר בטחון. זה מצב שבו אתה לעולם לא יודע מה ילד יום. יש כאן תחושה של טיוטא".
מה מבדיל פרוייקט אמנות קהילתי מאמנות מתנס"ית ומה הופך פעילות כזאת לאמנות? לוי מנסה לענות על השאלה. "במובן מסויים לא מעסיק אותי אם זאת אמנות גבוהה או לא. השתתפתי בתערוכה "מיני ישראל" במוזיאון ישראל, בה הצגתי רפסודות קטנות במשך שלושה חודשים . לא היה לי שמץ של מושג אם זה עשה משהו למישהו, ולמרות שיש סיפוק או גאווה להציג במוזיאון, זה מאוד מתסכל מבחינתי לפספס את המפגש האנושי. לבתי הספר אני מגיעה מפעם לפעם ומציצה, וקורים דברים. הורים יושבים בסירה, בזמן שהילדים שלהם משחקים מסביב, וזה מרגש אותי".
השקת פרויקט 'קרוב' תתקיים מחר, ב-23 במרץ, בתיאטרון תמונע.