צלחת פירות מעטרת שולחן עץ פשוט במשרד עורכי דין שבבניין המשולש של עזריאלי. אננס, תפוח ירוק ופפאיה. שלושת הפירות ללא רבב, קליפתם בוהקת כאילו זוגגו סיליקון או דבק פלסטיק המעניק אפקט דומה. חליפות זארה עוברות ושבות ולא מפנות תשומת לב יתרה לקערה והימים חולפים. נויה מהנהלת חשבונות, ישבה בלובי המשרד משום שציפתה לשיחת פלאפון פרטית. עינה נחנו על הפפאיה והיא הבחינה כי בנקודת הנשיקה עם התפוח, יושב זבוב. היא לא מבינה כיצד למרות שרקבו, עורם נוצץ עדין באור פלורוסנטים.
הווילון הוסר והמראה נחשפה. ניסיתי לייצב עצמי על נעלי העקב שהשמיעו דפיקות קטנות על ריצפת האולפן. היישרתי מבט ואמרתי "יפה, אני לא מאמינה שזה אני". הגרון היה יבש והלשון נדבקה לחיך. אורנה חיבקה לי את הכתף. היא הרגישה שאני מזיעה, אך לא נרתעה והישירה מבט מלא אהבה לטלפרומפטר. היא סיפרה שאני מקבלת את התכשיטים, השמלה ונעלי העקב במתנה. תוך שניות מצאתי את עצמי במונית, מאופרת למשעי, יפה כפי שלא הייתי מאז בת המצווה, לפני 14 שנה. הנהג הביט בי דרך המראה, "לירושלים"? שאל, "לבראסרי" עניתי, "קח אותי לבראסרי באבן-גבירול".
הפילוסוף ויקטור פרנקל מזמין אותנו למצוא את משמעות החיים בעבר. לטענתו, ממשותו של העבר גדולה יותר מזו של העתיד בכך שהוא קבוע ולא ניתן לשנותו, ועל כן הוא יציב יותר. האושר ומשמעות החיים לא תלויה במה שיהיה אלא במה שכבר היה: חפשו בבגאז', חפשו בבוידעם, חפשו בשקיות החוקן הישנות.
ברחוב הירקון, סמוך מאוד לשגרירות ארה"ב נפתחה חנות סיטונאית למוצרי המתקה. שקים של סוכר לבן, חום ודמרה, נחו ליד כדים של סילאן תמרים ודבש. גבר כבן שלושים עם עור כהה ועיניים בהירות עבד שם. מוזר לראות בנוף פוסט-אורבאני שעטנז של חנות חדשה וארכאית כל כך. מאחורי השולחן החום, מסודרות קופסאות של ממתיקים מלכותיים: שקיקי סוכרזית ורודים וגביעי פלסטיק קטנטנים עם מכסה ירוק. ביום שלישי חניתי מול השגרירות וקניתי במאתיים וחמישים שקלים חבית דבש.
המוכר לא שאל אם אני סיטונאית. הוא לא שאל כלום כי הייתי הסיפתח שלו, והייתי זקופה. המאבטח של השגרירות מאידך, היה בעל גוף, ועל צווארו נמתחו גידים שנעו לכיוונים בהם הלכתי אני. גלגלתי את החבית לאורך המדרכה עד האוטו. לא יכולתי להרימה לתא המטען אז התיישבתי עליה והסתכלתי על מרפסות המלון שממולי; באחת המרפסות מגבת בפסים צרפתיים הייתה פרוסה לייבוש.
אחרי שעה קלה החבית נסדקה מפאת משקלי, ודרך הסדקים החל הדבש להינגר על המדרכה של רחוב הירקון. הזרם המתוק הרחיב את הסדק ופער חור גדול בחבית. הדבש מילא את מגרעת הכביש עד לשולי המדרכה והנהגים האטו נסיעתם ופתחו את החלונות. השמש כבר נחצתה במים וצבעה את העננים בכתום, כך שהשתקפותם לא נראתה בנחל שלי. ממרפסת המלון יצאה זהבה גלאון וקיפלה את המגבת, פעם היא חלמה להיות מורה לחינוך מיוחד אבל עכשיו, היא נראית שביעת רצון. דבש אינו מתקלקל לעולם, כל עוד נשמר בטמפרטורת החדר, במקרה הגרוע ביותר הוא רק יתגבש.
*** מערכת וואלה! תרבות מבקשת להבהיר כי רב הקשרים בין המדור למציאות מקריים ושקריים, וכי כל אסוציאציה מסוכנת היא על אחריות הקורא בלבד***