כלי הכסף

ג'יימס היקר שלי,

ימים מבולבלים עוברים עליי. מכל עבר ניתך שיטפון המילים שעניינו יצירתך האחרונה, שרק זה עתה שוחררה רשמית לאוויר העולם. אבל אתה ואני, ג'יימס, אתה ואני יודעים היטב שעוד בשלהי דצמבר הגנבת לאוזניי הכרויות עם ספק קטעים, ספק קרעים, שהלהיטו את נפשי עד בלי די. נכון, לא תמיד היתה דרכנו סוגה בשושנים: כשהבנתי ש"חלאה צפון-אמריקאית" הוא הסינגל הראשון שעמו בחרת לייצג את האלבום, חשתי שאתה סוטה מהמטרה המשותפת לשנינו – להוכיח לעולם את גדולתך, את יציאתך מן-הכלל, את גאוניותך שאינה מתיישבת עם עולמנו בר-החלוף. נכון, קולך נשמע שם, וזוהי כבר מעלה שמשדרגת כל קטע לכדי פלא של ממש, אך מלבד זאת, ג'יימס – הרי שהמחאה הפוליטית על הכאן-והעכשיו אינה הולמת את מידותיך הגדולות. שמנמן שלי, שנינו ידענו שאתה מסוגל ליותר. והנה, לא חלפו ימים ספורים, והקטע הפותח את היצירה הגיע לידיי בדרך לא-דרך, שבה עוד ידברו נכדינו וניני נכדינו. ומאז – הכל היסטוריה, היסטריה ומה שביניהן.

זה אינו המקום לדון ברצינות בדמותך ובהשקפת העולם שלך – לא הייתי רוצה להצטייר בפניך כמעריצה פותה. מלבד זאת, אחוש בבטני המתהפכת אם אחטא למשנתך ברדוקציה בלתי ראויה של החומר הנלמד מפיך, מאסטר. רק על עצמי לספר ידעתי, אמרה פעם רייצ'ל (לא, לא זו מ"חברים", יקר שלי. אני יודעת שעודך מחלים מהפעם בה סירבת להצטרף לצוות כותבי סיינפלד, בהיותך נער פוחז בן 22 בלבד, אבל אין זו סיבה להיתפס באובססיביות לסיטקומים אמריקאים ניינטיזיים באשר הם). וצדקה אותה רייצ'ל נערת הכנרת – על עצמי אוכל לספר לך, עצמי המתבוננת באורך המסנוור והרחוק.

אור זה של דמותך הכה בי פנים אל פנים לראשונה בהופעתך הבלתי נשכחת בברצלונה החמימה, בקיץ שייזכר לדורי-דורות. ג'יימס, לא אשכח לעולם את עמידתך על במת הענק, לבוש במכנסי החוף הלבנים – על אף סלידתי הגמורה מתיאורי זימה, אני מוצאת שאיני יכולה למחות מזיכרוני כיצד אפילו בד הפשתן העבה לא הצליח להסתיר את התרגשותך שנגלתה לעיני כל. 50,000 הצופים שראו זאת לא יכלו לעשות דבר מלבד להצטרף לגל ההתרגשות: בעיקר משהגיע הביצוע המחשמל ל"מסתנן הדיסקו", שאחריו העולם כולו כבר לא נראה אותו דבר. לילה לאחר מכן הפגנת פן אחר של אישיותך הכובשת, עת עלית לעמדת התקליטן והפלאת בבחירות עדינות, מדויקות, חדורות ידע והבנה עמוקה בצלילים ובאנשים.

אותו הידע, ג'יימס, אותה ההבנה, כל הדברים שמצאתי בך אז, התרקמו לכדי פעימות נרגשות של לבי עם האזנותיי החוזרות ונשנות ל"צלילו של הכסף". לא רק שחשתי שאנו מחדשים את ימינו מקדם, אלא שהתווסף קורטוב של עניין מחודש ליחסים: התבגרת, ג'יימס היקר שלי. החכמת. ואלבומך החדש מדגים את התהליך שעברת בליטוש המושלם והנקי של כל תו ותו, אך ביותר מכך – בהופעתם של הישויות הקסומות המתכנות בעולמם של בני התמותה "קלידים".

אכן יקירי, אין זוהי יד המקרה שאת שתי הפנינים הבולטות ביצירתך מלוות ישויות אלו. ב"ניו יורק, אני אוהב אותך", הבלדה שמסיימת את המסע המופלא עמך, נדמה שספגת את רטט הקלידים של המאהב הגדול ביותר שקם לעיר מעולם – לו ריד – אך כדי לא ליפול למלכודת החיקוי, השכלת לשלב את דמותו בזו של החקיין העלוב ביותר המתדפק על שערי המלודיה – בילי ג'ואל. האיזון העדין בין העוקץ והדבש שובר את לבי כל פעם מחדש, ג'יימס האהוב שלי – כל פעם מחדש.

כמובן, נקודת הסיום העילאית היא רק משענת לנקודת החצי של התקליט, הקטע שעליו קם ונופל הכל. "כל חבריי", שמתחיל בהדהוד של לחיצה אינסופית על פסנתר כנף לבנבן (נכון שהיה הוא לבנבן, ג'יימס?), הופך תוך מספר שניות מ"שיר", "קטע", "טראק", למה שאי אפשר להימנע מלכנותו אפוס – אפוס רחב יריעה המשתרע על פני שבע דקות ושלושים ושבע שניות בדיוק. כך זה מתחיל, ג'יימס – אך בכל האזנה, זה נגמר אחרת. אי אפשר לחצות את אותו נהר פעמיים, ולא ניתן לחוות את יצירת המופת הזו פעם אחר פעם באופן דומה. יש דקות שבהן חוויה אנושית מזוקקת לכדי אמת צרופה, והאמת של "כל חבריי" מזכירה במובן הזה את "ישנו אור שלעולם אינו בוקע אל החוץ" של הסמית'ס – במורכבות של תיאור התלות באדם אחר, בייאוש ובתקווה של היציאה לעיר הגדולה. זו אותה העיר של "העכברוש" של דה ווקמן, ג'יימס – העיר שבה נפשות קרובות מיטשטשות ונהפכות לצללים רחוקים, העיר שדוחפת לריצה המופרעת. צעדי הריצה הפרנואידיים שמתוות הגיטרות של "העכברוש" הם שמוליכים את הסחרור של "כל חבריי", ועל הסחרור הזה – שבסופו אני כל פעם מוצאת את עצמי מותשת ומעריצה מחדש – על הסחרור הזה אני מודה לך.

איני יכולה לחכות לפגישתנו הבאה, ג'יימס היקר שלי. תעשה מערוף, תשלם על הקפה.

שלך,
מיכל