לפני מספר שבועות, בעודי מטייל עם זוגתי ברחובות מודיעין, החלטנו לעשות ניסוי. בדקנו בכמה ממכוניות העיר מותקנים כיסאות בטיחות לתינוקות וילדים. כעבור 20 כלי רכב התמונה היתה ברורה: ב-19 מתוכם הותקן כסא בטיחות אחד לפחות (בדרך כלל יותר). בעצם, התשובות במבחן כסאות הבטיחות היו ידועות מראש, כי מודיעין היא עיר הילדים. אנשים עוברים אליה עם ילדים, אנשים עושים בה ילדים. התמונה הנפוצה ביותר ברחובות העיר היא של זוגות עם תינוקות. הקטנטנים אחראים לרגעים המעטים שבהם רחובות מודיעין, השוממים בדרך כלל, הופכים סואנים. זה קורה בשעה 8:00 בבוקר וב- 12:00 בצהרים, כשההורים מסיעים את צאצאיהם אל וממוסדות החינוך. ביום הכיפורים, ללא ספק המועד הסוער ביותר במודיעין, נדמה שאין בעיר אדם שגילו עולה על 6, והסיכויים לא להידרס על ידי זאטוט באופניים/קורקינט/סקטים/סקייטבורד שואפים לאפס.
מהרגע שעברתי למודיעין, לפני 4 שנים לערך, פיתחתי רתיעה מסוימת מריבוי הילדים בעיר. אל תבינו לא נכון: אני מאוד אוהב את המלאכים הקטנים, אבל משהו בתהליך ייצורם המואץ בעירי נראה לי מוזר. אולי תרמה לכך העובדה שבמקום העבודה שלי, הממוקם בלב תל אביב, נדיר למצוא הורים בקרב עמיתיי, שגילם הממוצע עומד על 30. נראה היה לי שאנשים עוברים למודיעין כדי להגשים איזה חלום ישראלי של חיים בפרברים, של דירה שלווה עם שלושה ילדים וכלב, ומרחיבים את המשפחה בצורה אוטומטית מדי.
נכון, השעון הביולוגי מתקתק. אמת, יש לתרום למאזן הדמוגרפי ולייצר חיילים נחושים, בספרטה הקטנה שבה אנו חיים. ובכלל, החברה הישראלית, מחוץ למחוזות הנהנתנים של תל אביב, דורשת ילדים, ומפעילה לחץ נפשי לא מתון על בנותיה לספק אותם בגיל צעיר ככל האפשר. כשהזוגות הצעירים ממודיעין מגיעים לגיל 25-30, הצורך ברביה כבר טבעי לחלוטין עבורם, אחרי שצמחו בתרבות מסוימת וספגו את ערכיה. אין זה מקרי שהם התחתנו בגיל צעיר והגיעו דווקא לפרבר המנומנם על קו התפר, במקום להמשיך בחיי רווקות והוללות בלב תל אביב, לשבת בבתי קפה עם מחשבים ניידים ולהגות רעיונות לפיצ'ר הראשון שלהם.
משפחתי וחיות אחרות
ועדיין, ההסבר הזה פשטני מדי. כאן המקום להזכיר כי בשעה שאשתי ואני ביצענו את ניסוי כיסאות הבטיחות, אחזנו בידינו עגלה בה נמנמה ביתנו הבכורה, שנולדה לפני שבעה חודשים. דווקא חוויית האבהות הגבירה את פליאתי מהעובדה שילדים מהווים 41% מאוכלוסיית העיר המאוחדת של מודיעין, מכבים ורעות (מול 20% מאוכלוסיית תל אביב, למשל). כי העסק הזה של גידול תינוק, החל מהלידה הטראומטית, דרך חוסר האונים בימים הראשונים בבית ועד לגזים, השיניים, הבכי, הניסוי והטעייה הבלתי פוסקים, ושעות השינה והפנאי הנעלמות, קשה מאין כמוהו (וזה עוד לפני שהזכרנו את העול הכלכלי). מובן שלצד כל אלו ישנן גם מנות גדושות של אהבה וסיפוק, אבל דווקא כהורה טרי, נדמה לי שההחלטה על הבאת ילדים לעולם מתקבלת בעירי כמעט כלאחר יד.
לידתה של בתי הבכורה בכל זאת תרמה הסבר נוסף, משכנע למדי, לילודה האינטנסיבית במודיעין. מהרגע שעברנו לעיר היה הקשר שלנו עם שכנינו בפרט, ועם תושבי הפרבר בכלל, מינימלי. לאחר שהתפזר הערפל שאפף את אשתי ואותי בחודשי ההורות הראשונים, גילינו שהעיר מתחילה לגלות בנו עניין, בזכות התוספת למשפחה. זרים עצרו אותנו ברחוב, בירכו וליטפו. המעגל החברתי של אשתי הוכפל והושלש בתוך חודשים. היא מנהלת עם חברותיה החדשות שיחות בלתי פוסקות על עגלות, על כסאות בטיחות, על נטייתם של תינוקות לזנוח צעצועים ולשחק דווקא בתוויות שלהם, על מעבר למוצקים ועל דרכים יעילות להוצאת גרעפסים. פתאום, אנחנו מרגישים שייכים לעיר הצעירה והלא מפותחת (או "עיר העתיד", כפי שעיתונאיה ואנשי העיריה אוהבים לכנות את מודיעין), שלא מציעה כמעט דבר למבוגר ומעניקה עולם ומלואו לילד.
כל שנותר לאותו מבוגר הוא לייצר עוד ועוד אנשים קטנים, שיסייעו לו להצטרף למקום בו מתרחש האקשן האמיתי בעיר: בחוגים לתינוקות, בגני הילדים ובבתי הספר, ולא בחדרי שירותים מעוצבים של פאבים אפלוליים.