את מתיאס הם פגשו בטיול לקו?סו?מ?ל. הם שכרו מדריך שייקח אותם לצפות במשקפות צלילה בשרידי ספינה טרופה, אבל המצופים שסימנו את מיקום הספינה ניתקו בסערה והמדריך התקשה לאתר את המקום. הם שחו אפוא ללא מטרה והביטו סביבם. ואז עלה לקראתם מתיאס מתוך המעמקים כמין בן-ים, ומכל אוויר על גבו. הוא חייך כשסיפרו לו את סיפורם והוביל אותם אל הספינה. הוא היה גרמני, שזוף משמש וגבוה מאוד, שערו הבלונדי קצוץ ועיניו תכולות בהירות. על זרועו הימנית קועקע עיט שחור שכנפיו אדומות. הוא הניח להם להשתמש במכל האוויר שלו, וכך יכלו לצלול בזה אחר זה לעומק עשרה מטרים ולצפות מקרוב בשברי הספינה. הוא היה ידידותי בדרכו השקטה ובאנגלית שלו ניכר רק שמץ של מבטא, וכששבו וטיפסו לסירתו של המדריך כדי לחזור לחוף, הצטרף גם הוא אליהם.
את היוונים הם פגשו בק?נ?קו?ן יומיים לאחר מכן, בערב, על החוף סמוך לבית המלון. סטייסי השתכרה והתמזמזה עם אחד מהם. לא קרה הרבה מעבר לכך, אבל בהמשך נדמה היה שהיוונים צצים שוב ושוב בכל מקום שאליו הלכו ובכל דבר שעשו. איש מהם לא דיבר יוונית, כמובן, והיוונים לא דיברו אנגלית, ולכן המגעים כללו בעיקר חיוכים והנהונים, ופה ושם גם אכילה ושתייה בצוותא. היוונים היו שלושה - כולם בני עשרים ומשהו, כמו מתיאס וכמותם - והם נראו חברותיים בהחלט, למרות התחושה שהם עוקבים אחריהם.
היוונים לא רק שלא ידעו אנגלית, הם גם לא ידעו מילה בספרדית. אבל הם אימצו לעצמם שמות ספרדיים, וככל הנראה זה שעשע אותם מאוד. הם הציגו את עצמם בשמות פאבלו וחואן ודון קיחוטה, והגו את השמות במבטאם המשונה כשהם מצביעים על עצמם. דון קיחוטה היה הבחור שאיתו סטייסי התמזמזה. אבל שלושתם היו דומים מאוד - רחבי כתפיים וקצת מלאים, שערם הכהה ארוך וקשור בזנב סוס - עד כדי כך שאפילו סטייסי לא הצליחה לזכור מי הוא מי. נדמה היה גם שהם מתחלפים בשמות, שזה חלק מהבדיחה, כך שאותו בחור שענה לשם פאבלו ביום שלישי התעקש בחיוך ביום רביעי שהוא חואן.
הם הגיעו לחופשה של שלושה שבועות במכסיקו. היה זה חודש אוגוסט, לא תקופה מוצלחת במיוחד לחופשה ביו?ק?ט?ן. מזג האוויר היה חם מדי, לח מדי. כמעט מדי יום ניתכו אחר הצהריים ממטרים פתאומיים, סערות גשם שיכלו להציף רחוב שלם בתוך שניות. ועם רדת החשיכה הופיעו עננים מזמזמים של יתושים. תחילה התלוננה איימי על כל הדברים האלה והצטערה שלא נסעו לסן פרנסיסקו, לשם התכוונה לנסוע מלכתחילה. אבל ג'ף התעצבן ואמר שהיא מקלקלת לכולם, והיא הפסיקה לדבר על קליפורניה - על הימים הבהירים והרעננים, על החשמליות, על הערפל המזדחל בין הערביים. ובעצם לא היה נורא כל כך. המקום היה זול ולא צפוף, והיא החליטה ליהנות ככל יכולתה.
הם היו ארבעה: איימי וסטייסי וג'ף ואריק. איימי וסטייסי היו החברות הכי טובות. לקראת הנסיעה קצצו שתיהן את שערן לתספורת נערית, חבשו כובעי פנמה זהים והצטלמו שלובות זרוע. הן נראו כאחיות - איימי הבהירה שביניהן, סטייסי הכהה - שתיהן קטנטנות, מטר וחצי בקושי, דקיקות כציפורים. גם בהתנהגותן דמו לאחיות - מחליפות לחשושי סודות, מחוות קירבה אינטימיות, מבטים יודעי דבר.
ג'ף היה החבר של איימי, ואריק החבר של סטייסי. הבחורים נהגו זה בזה בידידות, אבל לא היו חברים ממש. הנסיעה למכסיקו היתה הרעיון של ג'ף, רגע אחרון של כיף לפני שהוא ואיימי יתחילו את לימודי הרפואה בסתיו. הוא מצא דיל נחמד באינטרנט: זול כל כך שממש היה קשה לסרב לו. שלושה שבועות עצלים על החוף, שכיבה בשמש, בטלה גמורה. הוא שיכנע את איימי להצטרף אליו, ואיימי שיכנעה את סטייסי, וסטייסי שיכנעה את אריק.
מתיאס סיפר שהגיע למכסיקו עם אחיו הצעיר היינריך, אבל היינריך נעלם. הסיפור היה קצת מבולבל ואיש מהם לא הבין את כל הפרטים. כששאלו את מתיאס על כך, הוא נעשה מעורפל ומוטרד. הוא חזר לדבר גרמנית ונופף בידיו, עיניו הצטעפו וכמעט עלו בהן דמעות. לאחר זמן מה הם חדלו לשאול. הם הרגישו שכל לחץ נוסף יהיה בבחינת חוסר נימוס. אריק סבר שיש לכך קשר כלשהו עם סמים, שאחיו של מתיאס נמלט מאימת החוק, אבל לא ידע בבירור אם זהו החוק הגרמני, האמריקאי או המכסיקאי. מכל מקום, ללא ספק פרצה ביניהם מריבה - על כך הסכימו כולם. מתיאס התווכח עם אחיו, ואולי אפילו היכה אותו, ואז היינריך נעלם. מתיאס היה מודאג, כמובן. הוא המתין לשובו כדי שיוכלו לחזור בטיסה לגרמניה. לפעמים הוא נראה סמוך ובטוח שהיינריך יופיע יום אחד ושהכול יסתדר בסופו של דבר, ולפעמים לא. מתיאס היה מאופק מטבעו, מאזין ולא דברן, ובמצבו הנוכחי נטה להתקפי קדרות פתאומיים. ארבעתם טרחו הרבה להצהיל את רוחו. אריק סיפר סיפורים מבדחים. סטייסי עשתה חיקויים. ג'ף הצביע על אתרים מעניינים. ואיימי צילמה ללא הרף וציוותה על כולם לחייך.
בשעות היום הם השתזפו על החוף והזיעו זה לצד זה על מגבות צבעוניות. הם שחו וצללו עם משקפות; עורם נצרב בשמש והתחיל להתקלף. הם רכבו על סוסים, דיוושו בקיאקים, שיחקו מיני-גולף. יום אחד אחר הצהריים אריק שיכנע אותם לשכור מפרשית, אבל הסתבר שלא היה מומחה גדול כל כך בהפלגות כפי שטען, ובסופו של דבר הם נאלצו להיעזר בסירת גרר כדי לשוב לרציף. זה היה מביך, וגם יקר. בערב אכלו מאכלי ים ושתו יותר מדי בירה.
אריק לא ידע על סטייסי והיווני. באותו ערב הוא הלך לישון אחרי הארוחה, ושלושת הנותרים שוטטו על החוף בחברת מתיאס. מאחורי אחד המלונות הסמוכים דלקה מדורה ותזמורת ניגנה בתוך סוכת גן. ושם הם פגשו את היוונים. היוונים שתו טקילה ומחאו כפיים לקצב המוזיקה. הם הציעו להם להתכבד מהמשקה שלהם. סטייסי ישבה ליד דון קיחוטה, והיו הרבה דיבורים בשפות שלא הבינו זו את זו, והרבה צחוקים, והבקבוק עבר מיד ליד, וכולם עיוו את פניהם מצריבת האלכוהול, ואז הסתובבה איימי וראתה את סטייסי מתנשקת עם היווני. זה לא נמשך זמן רב. חמש דקות של התנשקות, נגיעה מבוישת בשדה השמאלי, ואז סיימה התזמורת את נגינתה לאותו ערב. דון קיחוטה רצה שתחזור איתו לחדר, אבל היא חייכה ונדה בראשה, וכל העניין נגמר לו כך.
בבוקר פרשו היוונים את מגבותיהם לצידם על החוף, ואחר הצהריים יצאו יחד לסקי מים. מי שלא ראה במו עיניו את המזמוזים לא היה יודע שקרה משהו; היוונים נהגו כג'נטלמנים גמורים, באופן מכובד לגמרי. נראה היה שאריק מחבב אותם. הוא רצה שילמדו אותו כמה מילים גסות ביוונית, אבל לא היה בטוח שהמילים שלימדו אותו הן המילים שרצה ללמוד, וזה תיסכל אותו קצת.
התברר שהיינריך השאיר פתק. מתיאס הראה אותו לאיימי ולג'ף בוקר אחד, בשבוע השני לחופשתם. הפתק נכתב בכתב יד, בגרמנית, ובתחתיתו מפה שצוירה ביד לא בוטחת. הם לא יכלו לקרוא את הכתוב, כמובן, ומתיאס נאלץ לתרגם להם. לא נאמר שם דבר על סמים או משטרה - אריק, כרגיל, נחפז להסיק מסקנות, והן נטו תמיד להיות דרמטיות ביותר. היינריך פגש נערה על שפת הים. היא הגיעה באותו בוקר בטיסה, בדרכה לפנים הארץ, שם השיגה עבודה בחפירות ארכיאולוגיות. היה זה מחנה כורים קדום, של כסף או אבני ברקת - מתיאס לא ידע בוודאות. היינריך והנערה בילו כל היום יחד. הוא הזמין אותה לצהריים ואז הלכו לשחות. אחר כך הוא הביא אותה לחדרו והם התקלחו ועשו אהבה. לאחר מכן היא יצאה לדרכה באוטובוס. במסעדה, בזמן ארוחת הצהריים, היא שירטטה לו על מפית את מיקומו של אתר החפירות. היא אמרה שכדאי גם לו לבוא, שישמחו שם לקבל עזרה ממנו. מרגע שעזבה היינריך לא הצליח להוציאה מראשו. הוא לא אכל ארוחת ערב ולא הצליח להירדם. באמצע הלילה התיישב במיטה והודיע למתיאס שבדעתו להצטרף לחפירות.
מתיאס אמר שהוא טיפש. הרי הוא רק פגש את הבחורה, והם באמצע החופשה, והוא לא יודע שום דבר על ארכיאולוגיה. היינריך אמר שזה לגמרי לא עניינו. הוא לא מבקש רשות ממתיאס, הוא פשוט מודיע לו על החלטתו. הוא יצא מהמיטה והתחיל לארוז. הם כינו זה את זה בשמות גנאי, והיינריך השליך לעברו של מתיאס מכונת גילוח ופגע בכתפו. מתיאס התנפל עליו והפילו ארצה. הם התגלגלו על רצפת החדר, התכתשו, קיללו זה את זה, עד ששפתו של היינריך נפצעה כשמתיאס, בטעות, נגח בפיו. היינריך עשה מזה עניין גדול, מיהר למקלחת וירק דם לתוך הכיור. מתיאס התלבש בחיפזון וירד להביא לו קרח, אך בסופו של דבר ירד לבר הסמוך לבריכה, שהיה פתוח כל הלילה. השעה היתה שלוש בבוקר. מתיאס הרגיש שהוא חייב להירגע. הוא שתה שתי בירות, אחת במהירות ואחת לאט. כשחזר לחדרם, מצא על הכרית שלו את הפתק. והיינריך כבר לא היה.
הפתק היה כתוב לאורך שלושת רבעי הדף, למרות שנשמע קצר יותר כשמתיאס קרא אותו בקול באנגלית. נדמה היה לאיימי שהוא מדלג על כמה קטעים שאותם הוא מעדיף לשמור לעצמו, אבל לא היתה לכך חשיבות - היא וג'ף קלטו את עיקר הדברים. היינריך אמר שם שמתיאס מתבלבל כנראה בין תפקיד האח לתפקיד ההורה. הוא סולח לו אמנם, אבל עדיין לא מוכן לקבל את זה. מתיאס יכול אולי לחשוב שהוא אידיוט, אבל הוא עצמו מאמין בהחלט באפשרות שפגש באותו בוקר את אהבת חייו, ולא יוכל לסלוח לעצמו - וגם למתיאס, בעצם - אם יניח להזדמנות לחמוק מידיו בלי לבדוק אותה. הוא ישתדל לחזור עד תאריך הטיסה שלהם, למרות שהוא לא יכול להבטיח. הוא מקווה שמתיאס יצליח ליהנות בלעדיו. אם מתיאס ירגיש בודד, הוא מוזמן תמיד להצטרף אליהם בחפירות; המקום מרוחק רק חצי יום נסיעה מערבה. המפה שמצוירת בתחתית הפתק - העתק ידני של המפה ששירטטה הנערה על המפית בשביל היינריך - תראה לו איך להגיע.
איימי הקשיבה למתיאס מספר את סיפורו ומתאמץ לתרגם את הפתק של אחיו, ומעט מעט התחוור לה שהוא מבקש בעצם את עצתם. הם ישבו על מרפסת המלון. מזנון ארוחת הבוקר נערך שם מדי בוקר: ביצים ופנקייקס ולחם מטוגן, מיץ וקפה ותה, ערימה עצומה של פירות טריים. גרם מדרגות קצר ירד אל החוף. שחפים ריחפו ממעל, קיבצו שיירי מזון וחירבנו על השמשיות שהצלו על השולחנות. לאוזניה של איימי הגיעה אנחתם המתמדת של הגלים ומפעם לפעם ראתה רץ מדשדש על החוף, זוג קשיש אוסף צדפים, שלישיית עובדי מלון גורפים את החול. השעה היתה מוקדמת מאוד, מעט אחרי שבע. מתיאס הוא שהעיר אותם כשצלצל בטלפון הפנימי מלמטה. סטייסי ואריק עדיין ישנו.
ג'ף רכן לבחון את המפה. לאיימי היה ברור, בלי שנאמר שום דבר מפורשות, שדווקא את דעתו מבקש מתיאס לשמוע. איימי לא נעלבה; היא היתה רגילה לדברים כאלה. היה בג'ף משהו שגרם לאנשים לבטוח בו, מין הילה של יכולת וביטחון עצמי. איימי נשענה לאחור והתבוננה בג'ף המחליק את קפלי המפה בכף ידו. שערו היה כהה ומתולתל ועיניו שינו את צבען לפי האור. לפעמים היו חומות ממש, לפעמים ירוקות, ולפעמים חומות בהירות מאוד. הוא היה נמוך ממתיאס, ולא רחב כתפיים כמוהו, ובכל זאת נראה איכשהו דווקא הגדול מבין השניים. היה בו כוח משיכה: הוא היה רגוע, רגוע תמיד. יום אחד, אם הכול יתנהל כמתוכנן, זה מה שיהפוך אותו לרופא טוב, הרהרה איימי. או לפחות מה שיגרום לאנשים לראות בו רופא טוב.
מתיאס טלטל את רגלו וברכו קיפצה מעלה ומטה. היה זה יום רביעי, והוא ואחיו היו אמורים לטוס הביתה ביום שישי אחר הצהריים. "אני נוסע," הוא אמר. "אני לוקח אותו משם. מביא אותו הביתה."
ג'ף הרים את עיניו מהמפה. "תספיקו לחזור עד הערב?" שאל.
מתיאס משך בכתפיו והצביע לעבר הפתק. הוא ידע רק מה שכתב אחיו.
איימי זיהתה כמה מהערים שצוינו במפה - ט?יס?ימ?ין, ו?י?דו?ל?יד, קו?ב??ה - שמות שבהם נתקלה במדריך. היא לא קראה ממש את הספר, רק הסתכלה בתמונות. היא זכרה אחוזה חרבה בעמוד של טיסימין, רחוב ובו שורת בניינים מסוידים לבן בעמוד של ו?י?דו?ל?יד, פסל אבן ענקי של ראש אדם טמון בתוך סבך צמחים מטפסים בקו?ב??ה. במפה של מתיאס שורטט איקס גדול אי שם מערבית לקו?ב??ה. כאן נמצא אתר החפירות. צריך יהיה לקחת אוטובוס מק?נ?קו?ן לקו?ב??ה, משם לקחת מונית ולנסוע כשבעה-עשר קילומטרים מערבה. משם יוצא שביל מהכביש, ובו צריך ללכת ברגל כשלושה קילומטרים. ואם הגעת לכפר של בני המאיה, סימן שכבר עברת את המקום.
כשהתבוננה בג'ף הבוחן את המפה יכלה לנחש מה הוא חושב. לא היה לכך כל קשר למתיאס או לאחיו. הוא הרהר ביער, בחורבות העתיקות הנמצאות בו, באפשרות לבקר בהן. הם שוחחו על האפשרות הזאת באופן כללי כשרק הגיעו: אמרו שאולי ישכרו מכונית ויקחו מדריך מקומי שיראה להם כל מה שאפשר לראות שם. אבל היה חם מדי, והרעיון שייאלצו לפלס להם דרך בעבי היער כדי לצלם תמונות של פרחי ענק או לטאות או קירות אבן מתפוררים נעשה פחות ופחות מושך ככל שהמשיכו לדבר. ולכן נשארו על החוף. אבל עכשיו? הבוקר הוליך שולל בקרירותו, ברוח הקלה הנושבת מן המים, והיא ידעה שג'ף אינו זוכר כמה לחים נעשים הימים בסופו של דבר. כן, היא לא התקשתה לנחש מה עובר בראשו: "זה בעצם הרי יכול להיות ממש כיף. למה לא?" הם הלכו ושקעו כאן במין הילוך איטי, מרוב שמש ואוכל ושתייה. קצת הרפתקה מסוג כזה יכולה להיות בדיוק מה שיעורר אותם.
ג'ף החליק את המפה בחזרה לעברו של מתיאס. "אנחנו נבוא איתך," אמר.
איימי לא אמרה דבר. היא ישבה בכיסאה, שעונה לאחור, ובתוך תוכה אמרה לעצמה, "לא, אני לא רוצה לבוא," אבל ידעה היטב שלא תאמר זאת בקול. היא תמיד מתלוננת יותר מדי, כולם אומרים כך. היא אדם קודר. היא לא ניחנה בכישרון הקלילות; אי שם בדרך מישהו שכח להעניק לה אותו, ועכשיו כולם צריכים לסבול בגלל זה. ביער יהיה חם ומלוכלך, ובחללים המוצלים ישרצו המוני יתושים, אבל היא ניסתה לסלק ממוחה את המחשבה; ניסתה להתעלות מעליה. מתיאס הרי חבר שלהם - הוא השאיל להם את מכל הצלילה, הראה להם היכן לצלול. ועכשיו הוא זקוק להם. איימי הניחה למחשבה הזאת לצבור כוח בתוכה, יד פנימית סגרה דלתות וטרקה אותן בזו אחר זו בקצב מהיר, עד שרק אחת נותרה פתוחה. כשמתיאס נפנה לעברה בחיוך, מעודד מדבריו של ג'ף, מבקש למצוא בדבריה אישור לדבריו, היא לא יכלה לעמוד בכך: היא החזירה לו חיוך והנהנה.
"כמובן," אמרה.
אריק חלם שאינו מצליח להירדם. פעמים רבות פקד אותו חלום כזה, חלום של תיסכול ועייפות. בחלומו ניסה לעשות מדיטציה, לספור כבשים, לחשוב מחשבות מרגיעות. טעם של קיא עמד בפיו והוא רצה לקום ולצחצח שיניים. הוא חש גם צורך לרוקן את השלפוחית, אבל הרגיש שאם יזוז, שאם יעשה אפילו תנועה קלה שבקלות, גם הסיכוי הפעוט להירדם שוב יאבד לנצח. ולכן לא הניע איבר. הוא שכב וייחל לשינה, ביקש לכפות על עצמו את השינה, אך לא ישן. טעם הקיא ותחושת השלפוחית המלאה לא היו פרטים קבועים בחלום הזה. הם נכחו עתה רק מפני שהיו ממשיים. הוא שתה אמש יותר מדי, אילץ את עצמו להקיא לתוך האסלה אי שם ממש לפני עלות השחר, ועתה חש צורך להשתין. אפילו האני החולם שלו חש בכך, חש בחשיבותן הבלתי שכיחה של שתי התחושות הללו, כאילו ניסתה הנפש להזהיר אותו מפני משהו, מפני סכנת החנק בעקבות גל קיא נוסף, או החשש שירטיב את המזרן בשתן.
היוונים הם שדחפו ודחקו בו להגיע עד סף ההקאה. הם ניסו ללמד אותו משחק שתייה, שהיה כרוך בשקשוק קובייה בתוך ספל. הכללים הוסברו לו ביוונית, מה שבהחלט תרם לכך שייראו מסובכים במיוחד. אריק זרק באומץ את הקובייה והעביר את הספל, אך לא הצליח להבין בעצם מדוע ניצח בזריקות מסוימות והפסיד באחרות. תחילה נדמה היה לו שכדאי לזכות דווקא במספרים הגבוהים, אך אז, במפתיע, החלו גם המספרים הנמוכים לנצח. הוא זרק את הקובייה, ולפעמים היוונים סימנו לו לשתות, אבל לפעמים לא. אחרי זמן מה כבר לא נראה הדבר חשוב כל כך. הם לימדו אותו כמה מילים חדשות וצחקו כשמיהר לשכוח אותן. כולם נעשו שיכורים מאוד, ואז הצליח אריק איכשהו להגיע לחדר בצעדים כושלים וללכת לישון.
שלא כמו האחרים, שפניהם היו מועדות ללימודים גבוהים כאלה או אחרים בסתיו הקרוב, אריק עמד לצאת לעבודה. הוא קיבל משרה של מורה לאנגלית במכינה פרטית מחוץ לבוסטון. הוא עתיד לגור במעונות יחד עם הנערים, לעזור בהכנת עיתון בית הספר ולאמן את קבוצת הכדורגל בסתיו ואת קבוצת הבייסבול באביב. הוא האמין שיצליח בזה. הוא ידע להפגין התנהגות נינוחה ובטוחה בחברה. הוא ידע להצחיק - הוא יוכל להצחיק את הילדים, לגרום להם שירצו למצוא חן בעיניו. הוא היה גבוה ודק, שערו כהה ועיניו כהות, וחשב את עצמו לגבר נאה. ופיקח: אדם שנועד להצלחה. סטייסי תעבור לבוסטון ותלמד עבודה סוציאלית. הם יתראו כל סוף שבוע שני, ובתוך שנה או שנתיים הוא יציע לה נישואין. הם יחיו אי שם בניו אינגלנד, היא תמצא עבודה בתחום הסיוע לאנשים, והוא ימשיך אולי ללמד, ואולי לא. אין לכך כל חשיבות. הוא מרוצה. הוא ימשיך להיות מרוצה. הם יהיו מרוצים יחד.
אריק היה אופטימי מטבעו, עדיין לא מודע למהלומות הגורל העלולות לנחות גם על מי שבורך בחיים טובים. נפשו היתה שוקקת חיים מכדי שתאפשר לו לחוות סיוט של ממש, וכרגע היא פרש?ה מתחתיו רשת ביטחון, קול בתוך ראשו שאמר, "הכול בסדר, זה רק חלום." רגע לאחר מכן התחיל מישהו לדפוק על הדלת. ואז קמה סטייסי מהמיטה, ואריק פקח את עיניו ובהה סביב בעיניים עכורות. הווילונות היו מוגפים, בגדיו ובגדיה של סטייסי היו מושלכים על הרצפה. סטייסי משכה איתה את כיסוי המיטה וכרכה אותו סביב כתפיה העירומות. עתה עמדה בפתח ושוחחה עם מישהו, ומעט מעט תפס אריק שזהו ג'ף. הוא רצה ללכת להשתין ולצחצח שיניים ולברר מה קורה, אבל לא הצליח להביא את עצמו לכלל תנועה. הוא שב ונרדם, וכעבור זמן ראה שסטייסי עומדת ליד המיטה, לבושה מכנסי חאקי ארוכים וחולצת טריקו, מייבשת את שערה במגבת ומזרזת אותו לקום.
"למה לקום?" שאל.
היא הציצה בשעונה. "כי הוא יוצא בעוד ארבעים דקות," אמרה.
"מי יוצא?"
"האוטובוס."
"איזה אוטובוס?"
"זה שנוסע לקו?ב??ה."
"קובה..." הוא התאמץ להתיישב, ולרגע חשב שיקיא שוב. כיסוי המיטה היה מוטל על הרצפה ליד הדלת, והוא אימץ את מוחו כדי להיזכר איך הגיע לשם. "מה ג'ף רצה?"
"שנתכונן."
"למה את לובשת מכנסיים ארוכים?"
"הוא אמר שצריך. בגלל החרקים."
"חרקים?" שאל אריק. הוא לא הצליח לתפוס על מה היא מדברת. עדיין היה שתוי במקצת. "איזה חרקים?"
"אנחנו נוסעים לקובה," אמרה. "לאיזה מכרה ישן. לראות חורבות." היא פנתה לשוב למקלחת. הוא שמע את המים הקולחים מהברז, ונזכר בשלפוחית שלו. הוא ירד מהמיטה ודשדש בכבדות לאורך החדר אל הפתח הפתוח. המנורה שמעל הכיור דלקה והכאיבה לעיניו. הוא עמד לרגע בפתח ומצמץ. היא פתחה את ברז המקלחת ודחקה בו להיכנס. הוא לא לבש דבר לגופו, והיה עליו רק לעבור מעל שפת האמבטיה. ואז הסתבן, ללא מחשבה, והשתין אל החלל שבין כפות רגליו, אבל עדיין לא היה ער לגמרי. סטייסי דחקה בו שוב, ובעזרתה הוא הצליח לסיים את המקלחת, לצחצח שיניים, להסתרק וללבוש מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו, אך רק כשכבר הגיעו למטה ואכלו בחיפזון את ארוחת הבוקר, הצליח סוף סוף לתפוס לאן פניהם מועדות.
"ההריסות", מאת סקוט סמית. תירגמה מאנגלית: ברוריה בן-ברוך. הוצאת עברית בשיתוף כתר ספרים