תמונה וטקסט

מדי פעם אני מוזמן לחדרי עבודה של זמרים. יש לי מצלמה שהעדשה שלה נכנסת טוב לחורים של מנעולים ועם הזמן הפכתי לצלם המובחר של צילומים מסוג זה; יש לי גם תיק עם מנעולים להחלפה במידה וחדר העבודה הספציפי אליו מזמינים אותי לא יפרגן לעדשה (אבל זה היה בתחילת הדרך. היום הם כבר יודעים כשאני מגיע; הם מקושרים שם, כל הזמרים, אז המנעולים שלהם מותאמים. זה כמו שאני אהנהן לשלום לעוד צלם חור מנעולים ברחוב, אפילו שלא דיברתי איתו אף פעם).

****

את חדר העבודה של פול וולר אני תמיד אוהב. מגיעים אליו אחרי נסיעה לא פשוטה באיזה יער ("היי אודי, אולי נכניס לשם של התקליט את המילה יער?"), ויש שם שקט עבות. שקט אליו מנסים להגיע, אבל מצד שני מנסים לצאת ממנו (אבל לא באמת; מטאפורת 'יער פרוע' חזקה עליך גם אם תהנה ממנה; אתה חייב לצאת משם מתישהו גם אם אתה נהנה).

****

פול וולר ישב על הפסנתר הלבן, עם המכנסיים הלבנים, על כסא לבן ("היי, תגיד לו שאני מה זה אוהבת איך שהוא מתלבש, אתה יודע מה? לא, יותר נכון איך שהוא מתאים דברים") ושם את האוזניות. מה שטוב בתספורות מו?ד זה שאוזניות אף פעם לא מפריעות להן. רציתי להגיד לו ישר משהו על ההתחלה, אבל חיכיתי. סך הכל אין לנו עתיד, ואין לנו עבר כמו שהוא שר בשיר הראשון ("אני זוכר שחשבתי שאין לנו עתיד לפני ששמעתי את התקליט הזה, זה מצחיק אותי היום").

****

היום אני לא כבר לא משתמש בשיטת צילום של עין דג. אז, הייתי הכי טוב בזה; היו לי עדשות על כל סוג של א?ף. אחרי זה, התחילו לעשות עם זה חידות בעמודים אחרונים של שבועונים, אז הפסקתי ("היי, אתה יותר מדי לויאלי לצילום בשיטת עין דג, מה אתה לוקח ללב? נו אז מה אם אתה מתמחה בזה, זה לא אומר שלאחרים אסור"). החלטתי לעשות את מה שאני עושה בדרך כלל במצבים כאלה; למשוך עוד הצידה כדי להגיע לתת ז'אנר שבתוך תת ז'אנר; רק דרך מנעולים.

****

השיר הראשון התחיל. אני זוכר שזאת הייתה פריטה מונוטונית, כמעט כמו אמבולנס שלא מתרחק, אחרי זה חליל, תופים שהגיעו עם קולות רקע של פזמון ("שמע, זה יפה שהקולות רקע מגיעים ראשונים, כאילו מרמזים על מה שיהיה בעתיד") גיטרה קראנצ'ית כמו שאני אוהב, ואז פול וולר מתבגר; אני אוהב את ג'ו קוקר.

****

דחפתי את העדשה לתוך חור המנעול והתחלתי לתקתק. ניסיתי לסמן לי את מספר השירים לפי מספור התמונות ("כוס קפה בצד שמאל של הפסנתר, תזכור שאז היה שיר שאתה אוהב"), אבל בסוף שחררתי את עצמי מהחרא הזה; מה עדיף? ליהנות עכשיו מהשמיעה, או לחיות את זה דרך הפיתוח של התמונות; לאבד את הרגע, אבל להרוויח אותו בהתרפקות בתמורה.

לעזאזל, הבדיעבד, שיילך להזדיין, הבדיעבד. ("אמנים, אמנים, זאת בעיה. אני עוזבת אותך"). החלטתי ללכת על אותו הרגע.


****

אני אוהב את פול וולר. הוא וניל ("איזה ניל? יאנג? מה אתה מכיר אותו? תגיד לו שאני מה זה אוהבת את השיר הזה עם השם של הסופה") הם היחידים שמגיעים אלי שווה משני הצדדים שלהם; חשמלי ואקוסטי, שני צדדים שכל אחד טוב מהשני, אבל גם שהשני טוב מהראשון. הדבר הכי קשה לשוער כדוריד זה שחקן שזורק אותו דבר בשני ידיים נעמד מולו בפנדל ("אם יהיה זריקת שבע, שים ידיים מאחורי הגב- ואז תביא לו אותה ביד כביכול החלשה שלך. בפנדל השני הוא כבר לא ידע מאיפה זה בא לו; דווקא עוד אחת בימין מצידך, או שאולי בשמאל כי אתה יודע שהוא חשב שדווקא תישאר בימין").

כשאני משחק בשכונה, אני בוחר בניל ופול, שאר השחקנים- זה כבר לא משנה. שניהם על שני צדדים, זכר לאותה תקופה שאמרו להם שהם אבות רוחניים של משהו נוכחי שהיה באופנה באותו זמן, אבל הם סתם עשו את מה שרצו.

****

יש לך מו?ד למו?ד?
היום כשאני מסתכל על העטיפה, זה נראה לי כמו מטבע מהתקופה יוונית. הייתה אז תקופה טובה, ללא ספק, אבל אף פעם לא הייתי בתוכה; שיער מתולתל שעכשיו הוא כבר קרחת, לא נתן לי מו?ד למו?ד. אבל זה בסדר, עין הדג תמיד גורמת למה שאני רוצה לראות, עיוות. או עיוות למה שאני רוצה לראות. זה משאיר מקום למוזיקה.

Paul Weller, Wild Wood, 1993