זה התחיל עם הסטריטס. מייק סקינר היה הראשון שהשמיע את קולו של הנוער הבריטי בעידן טוני בלייר, הרבה אחרי מות האופוריה של ימי הבריטפופ, בווליום מספיק חזק שגם המיינסטרים שמע. אחרי זה באו הארקטיק מאנקיז, שזה אותו הדבר רק ברוקנרול, ואחרי זה הגיעה לילי אלן, שזה אותו הדבר רק בחצאית.
עכשיו ילד פלא חדש בשם ג'יימי טי טוען לכתר "קול הנוער הבריטי", "דובר הדור", וממשיך דרכם של איאן דורי, פול וולר בימי הג'ם, טרי הול בימי הספיישלז, בילי בראג, ג'ון קופר קלארק, ועוד כמה אשפי פופ ומילים, שבצעירותם תיארו בדיוק ובשנינות איך זה לגדול בעיר הבריטית הגדולה והמפויחת, וכמעט מבלי להתכוון יצרו מוזיקה בעלת מסרים חברתיים שההמון יכול להזדהות איתה. ג'יימי טי עושה את מה שהוא עושה לא רע, אבל בניגוד לכל המוזכרים לעיל, הוא לא עושה שום דבר חדש - הוא פשוט מעתיק משכניו לספסל הלימודים.
ג'יימי טי נער בן עשרים מבירת הטניס, ווימבלדון, שבדרום לונדון - מצויד בבאס אקוסטית, קלידי קסיו וסמפלר. עם כל אלה פלוס הגשה הנעה בין חיקוי של אלכס טרנר, סולן הארקטיק מאנקיז, ליכולות לא רעות בתור ראפר, הוא הוציא לאחרונה את אלבום הבכורה שלו. לאור העובדה שהאלבום מכיל את כל המרכיבים הכי חמים ואופנתיים בפופ הבריטי העכשווי, הוא לא יצא בלייבל קטן וזניח, אלא בחברת תקליטים גדולה (וירג'ין), והגיע למקום הרביעי במצעד האלבומים הבריטי לקול מצהלות העיתונים, ששולחים לאחרונה כתבים לעמוד בצמתים מרכזיות כדי לתפוס צעירים תמימים ולהכתיר אותם כמושיעי הפופ בזמן שהם מחכים שהרמזור יתחלף לירוק.
ג'יימי פוקס
מכיוון שעברו רק שתי דקות וחצי מאז הסטריטס, המאנקיז ולילי אלן, שום דבר לא השתנה בחיי הנוער בממלכה המאוחדת, מלבד הרינגטונים. כולם עדיין יוצאים למועדונים, משתכרים, מזדיינים ומדווחים על כך לחבריהם באס.אם.אסים, ולכן כנראה שאין לג'יימי טריטוריה חדשה לכסות.
מבחינה מוזיקלית המצב עוד הרבה יותר גרוע. ג'יימי טי הוא רבע הסטריטס (ממנו הוא אימץ את הסגנון, הנושאים, הניסוחים, האווירה, הביטים השמנים, ההיפ הופ הבריטי, האלקטרוניקה והגריים), רבע לילי אלן (איתה הוא חולק טעם מוזיקלי והשפעה ג'מייקנית, כפי שאפשר להיווכח מהמיקסטייפים של כל אחד מהם) ורבע ארקטיק מאנקיז (שמעתי שג'יימי זכה באייפוד נאנו כשהוא לקח את המקום הראשון בתחרות חקייני אלכס טרנר).
ברבע הנוסף הוא דוחף קצת פוסט-פאנק בנוסח עדות התחייה (בלוק פארטי בעיקר), קצת דראם נ' בייס, ג'ו סטראמר, אסתטיקת בלוגים (ראו את הקליפ של Calm Down Dearest), תחושת רדיו פיראטי, מה שהולך. לפעמים הוא יותר גריים מגריים (חשבתם שהוא יסתפק במייק סקינר? הילד הלך על דיזי ראסקל מבלי למצמץ!), יותר רגאיי מרגאיי (הוא אפילו ממלמל בפאטוואה!), יותר רוקנרול מרוקנרול (הארקטיק מאנקיז? הצחקתם אותו! בשביל מה יש את פיט דוהרטי ורוקנרול הכאילו אין מחר של הליברטינז?!), ויש רגעים שהוא כל כך היפ הופ שההיפ הופ בכלל לא זוכר שהוא נולד בווימבלדון (ליידי סוברין מתבקשת לחזור הביתה בטיסה הקרובה).
ג'יימי טי הוא הרבה פחות מסך חלקיו כי מרוב שהוא מנסה להיות מיליון דברים אחרים, הוא לרגע לא מתפנה להיות עצמו. אבל הוא עדיין ילד, אז הכל נסלח, ועדיין יש סיכוי שבאלבום הבא הוא ימצא את הדרך.
ג'יימי טי, Panic Prevention (הליקון)