וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרק ראשון: הסיפור ה-13

27.3.2007 / 11:29

וידה וינטר היא סופרת נערצת וזקנה; מרגרט לי היא אישה צעירה וביישנית. שתיהן נפגשות ב"הסיפור ה-13" של דיאן סטרפילד

המכתב

היה נובמבר. השעה עוד לא הייתה מאוחרת, אבל השמים כבר היו אפלים כשפניתי לסמטת לו?נדר?ס. אבא סיים את יום העבודה, כיבה את האורות בחנות והגיף את התריסים; וכדי שלא אכנס הביתה בחושך, השאיר את האור דולק במדרגות המובילות לדירה. מבעד לזגוגית המקובעת בדלת הוטל על המדרכה הרטובה מלבן חיוור של אור שנראה כמו דף ממחברת, וכשעמדתי בתוך המלבן הזה והתכוונתי לסובב את המפתח במנעול ראיתי את המכתב, מלבן לבן נוסף שהיה מונח על המדרגה החמישית, שם לא יכולתי שלא להבחין בו.
סגרתי את הדלת והנחתי את מפתח החנות במקומו הקבוע, מאחורי "עקרונות הגיאומטריה למתקדמים" של ביילי. ביילי המסכן. שלושים שנה איש לא רצה לקנות את הספר האפור ועב הכרס שלו. לפעמים אני תוהה מה דעתו על תפקידו כשומר המפתחות של חנות הספרים. אני מתארת לעצמי שלא זה הגורל שייעד ליצירת המופת שלו, ששקד על כתיבתה במשך שני עשורים.
מכתב. אלי. זה היה אירוע יוצא דופן. כתב היד על המעטפה התפוחה נוקשת השוליים, שתוכנה היה מקופל בתוכה בשכבות עבות, ודאי הקשה מעט על הדוור. אמנם כתב היד היה מיושן, עם אותיות גדולות מעוטרות ושפע סלסולים, אבל במבט ראשון הוא נראה לי כמו כתב יד של ילד. האותיות נראו כאילו נכתבו ביד לא מיומנת. משיכות הקולמוס לא היו שוות, קצתן התפוגגו ונעלמו אל הלא כלום ואחרות נחרטו בכוח על הנייר. לא הייתה כל תחושת זרימה בין האותיות שהרכיבו את שמי. כל אחת מהן עמדה בנפרד כמו הרפתקה חדשה ונועזת - מ ר ג ר ט ל י. אבל מכיוון שלא הכרתי ילדים חשבתי לעצמי שאולי זה כתב יד של נכה.
התעוררה בי תחושה מוזרה. אתמול או שלשום, בשעה שעסקתי בשקט בענייני, טרח אדם לא ידוע - מישהו זר - וכתב את שמי על המעטפה הזאת. מיהו זה שראה אותי בעיני רוחו כשאני לא חשדתי בדבר?
בלי להסיר את המעיל ואת הכובע צנחתי והתיישבתי על המדרגה כדי לקרוא את המכתב. (לעולם איני קוראת בלי לוודא שאין חשש שאפול. אני נוהגת כך מאז גיל שבע, כשישבתי על גדר גבוהה, שקועה בקריאת "ילדי המים", והוקסמתי כל כך מתיאורי החיים מתחת לפני המים, עד שבלי משים הרפיתי את שרירי. במקום לצוף בשלווה על פני המים שהקיפו אותי באופן מוחשי כל כך בדמיוני, צנחתי לקרקע ואיבדתי את ההכרה. עד היום אני יכולה למשש את הצלקת על מצחי, מתחת לשיער. הקריאה עלולה להיות מסוכנת.)
פתחתי את המעטפה ושלפתי מתוכה כתריסר דפים, כולם כתובים באותו כתב יד מאומץ. הודות לעבודתי יש לי ניסיון בקריאת כתבי יד קשים לקריאה. אין כאן סוד גדול. כל מה שנדרש הוא סבלנות ומיומנות, וכן נכונות לטפח את העין הפנימית. כשקוראים כתב יד שניזוק ממים, מאש, מאור או מפגעי הזמן סתם, העין צריכה לבחון לא רק את צורת האותיות אלא גם סימני היכר אחרים. מהירות העט. הלחץ של היד על הדף. מעצורים בזרימה ושחרורם. חייבים להיות רגועים. לא לחשוב על שום דבר. עד שמתעוררים לתוך חלום והופכים בבת אחת לקולמוס מרחף במהירות על מגילת קלף, ולמגילת הקלף עצמה שמגע הדיו מדגדג את פניה. ואז אפשר לקרוא. את רצון הכותב, את מחשבותיו, את היסוסיו, את כיסופיו ואת כוונתו. אפשר לקרוא בבהירות רבה, כאילו אתם עצמכם אור הנר הנופל על הדף בשעה שהעט רץ עליו.
לעומת כמה מכתבי היד לא היה במכתב הזה שום אתגר. הוא נפתח בלקוניות: "מיס לי"; ולאחר מכן התפענח כתב החרטומים והתפרק במהירות לאותיות, למילים ולמשפטים.
וזה מה שהיה כתוב בו:
ראיינו אותי פעם ל"ב??אנב??רי ה?ראלד". אולי יום אחד אחפש את הריאיון הזה לצורך הביוגרפיה. בחור מוזר הם שלחו אלי. ילד ממש. גבוה כמו גבר אבל תינוקי כמו נער. מגושם בחליפה החדשה שלו. החליפה היתה חומה ומכוערת ומיועדת למישהו מבוגר הרבה יותר. הצווארון, הגזרה, האריג, כל אלה לא התאימו לו. החליפה היתה מסוג הבגדים שא?ם עשויה לקנות לנער שמסיים את בית הספר ומתחיל לעבוד, מתוך מחשבה שהילד יגדל ויתאים את עצמו לחליפה. אבל נערים אינם משילים את נעוריהם כשהם פושטים את מדי בית הספר.
היה משהו בהתנהגות שלו. הייתה עוצמה. ברגע שראיתי אותו חשבתי, "אהה. מה הוא מחפש?"

אין לי שום דבר נגד אנשים שאוהבים את האמת. חוץ מהעובדה שחברתם משעממת. כל עוד הם לא מציקים לי שאפסיק לספר מעשיות ואהיה כנה, כפי שאחדים מהם נוהגים לעשות. מטבע הדברים זה מרגיז אותי. אבל אם יניחו לי לנפשי, לא אפגע בהם.
אינני מתרעמת על אוהבי האמת אלא על האמת עצמה. איזו הקלה או נחמה יש באמת בהשוואה לסיפור? איזו תועלת מביאה האמת בחצות הלילה, בחושך, כשהרוח שואגת בארובה כמו דוב מרוגז? כשהברקים מטילים צללים על הקיר והגשם נוקש על החלון בציפורניו הארוכות? לא. כשהפחד והקור מקפיאים אותך במיטה כמו פסל, אין לצפות שהאמת האכזרית במערומיה תמהר לבוא לעזרתך. אז את זקוקה לנחמה הרכה והמלטפת של הסיפור. לביטחון המפייס והמערסל של השקר.
כמובן, יש סופרים שלא אוהבים ראיונות. הם מרגיזים אותם. "תמיד אותן שאלות משעממות," הם מתלוננים. למה הם מצפים? עיתונאים אינם אלא עטים להשכיר. אנחנו הסופרים, אנחנו הכותבים האמיתיים. רק מפני שהם שואלים תמיד את אותן השאלות, אנחנו לא צריכים להשיב להם תמיד את אותן תשובות משעממות, נכון? הרי אנחנו בודים סיפורים לפרנסתנו. אני נוהגת להתראיין עשרות פעמים בשנה, וכבר התראיינתי מאות פעמים עד עכשיו, כי מעולם לא סברתי שגאון צריך להיות סגור ומסוגר ורחוק מהעין כדי לשגשג. הגאונות שלי אינה פגיעה עד כדי כך שעלי לחשוש שהעיתונאים ילכלכו אותה באצבעותיהם.
בשנים הראשונות הם ניסו לתפוס אותי בקלקלתי. הם ערכו תחקירים, באו עם פיסת אמת בכיסם, שלפו אותה בשעת הכושר וקיוו לזעזע אותי כדי שאגלה עוד. הייתי צריכה להיזהר. להדוף אותם לאט לכיוון הרצוי לי, לנצל את הפיתיון כדי למשוך אותם בעדינות, בלי שירגישו, אל סיפור יפה יותר מזה שעמד לנגד עיניהם. משימה עדינה. עיניהם היו מתחילות להתנוצץ, ואחיזתם בשבב האמת הזעיר הייתה מתרופפת עד שהיה נופל מידיהם, צונח ונזנח בשולי הדרך. מעולם לא נכשלתי. סיפור טוב תמיד מרתק יותר מרסיס של אמת.
ברבות הימים, אחרי שהתפרסמתי, הפך הריאיון עם וידה וינטר למעין טקס חניכה לעיתונאים. הם ידעו פחות או יותר למה לצפות, והתאכזבו אם יצאו בידיים ריקות. הם שאלו במהירות את כל השאלות הרגילות (מנין את מקבלת את ההשראה? האם הגיבורים שלך מבוססים על אנשים אמיתיים? עד כמה הגיבורה הראשית מייצגת אותך?) וככל שקיצרתי בתשובותי (מהראש. לא. בכלל לא.) כך היו מרוצים יותר. ואז הגיע הדבר שחיכו לו, הדבר שלמענו באו. הבעה חולמנית ורווית ציפייה הייתה מתפשטת על פניהם. הם היו כמו ילדים לפני השינה. ואת, מיס וינטר, אמרו. ספרי לנו על עצמך.
ואני סיפרתי. סיפורים קטנים ופשוטים, למען האמת. לא היה בהם הרבה. רק כמה חוטים שנארגו יחד בדוגמה יפה, פה ושם מוטיב בלתי נשכח או שניים-שלושה קישוטים נוצצים. שאריות שדליתי מתחתית ארגז הסמרטוטים שלי. היו לי עוד מאות כאלה. גזירי רומנים וסיפורים שלא נכתבו, עלילות שלא הגיעו אל סופן, דמויות שלא קרמו עור וגידים, נופים ציוריים שלא מצאתי להם שימוש כרקע לעלילה. שיירים שונים ומשונים שנחתכו בעריכה. וכל מה שנותר לעשות הוא להשלים את הגימור, לאחות את הקצוות, והנה זה מוכן. עוד ביוגרפיה חדשה לגמרי.
הם נפרדו ממני מרוצים. לופתים בידיהם את פנקסיהם כמו ילדים שקיבלו ממתקים אחרי מסיבת יום הולדת. יהיה להם מה לספר לנכדים. פעם פגשתי את וידה וינטר והיא סיפרה לי סיפור.

מכל מקום, בעניין הבחור ההוא מבאנברי הראלד. הוא אמר לי, מיס וינטר, ספרי לי את האמת. ואני שואלת, איזה מין בקשה זו? נתקלתי באנשים שחרשו מזימות כדי להפיל אותי בפח ולהוציא ממני את האמת, ואני כבר מזהה אותם מרחוק, אבל דבר כזה? מגוחך ממש. ל?מה הוא ציפה בעצם?
שאלה טובה. למה הוא ציפה? עיניו ברקו בלהט. הוא בחן אותי בקפדנות רבה כל כך. מחפש. מחטט. הוא רצה לגלות משהו מסוים, הייתי בטוחה בכך. המצח שלו היה לח מזיעה. אולי לא הרגיש טוב. ספרי לי את האמת, אמר.
בתוך תוכי חשתי תחושה מוזרה. כאילו העבר מתעורר לחיים. מערבולת של חיים קודמים רחשה בבטני, גאתה בעורקי ושיגרה אדוות קרירות שליחכו את צדעי. ההתרגשות המבעיתה הזאת. ספרי לי את האמת.
שקלתי את בקשתו. הפכתי בה במחשבותי, שקלתי את ההשלכות. הוא הטריד אותי, הנער הזה, בפניו החיוורים ובעיניו הבוערות.
"בסדר," אמרתי.
כעבור שעה הוא הלך. הפטיר "שלום" רפה ולא הביט לאחור.
לא סיפרתי לו את האמת. איך יכולתי? סיפרתי לו סיפור. סיפור קטן, כחוש ודל. בלי שום ניצוץ או ברק, רק כמה טלאים דהויים ועלובים, תפורים זה לזה בתפרים גסים, והקצוות פרומים. סיפור שנראה כמו החיים האמיתיים. וליתר דיוק, כפי שאנשים מדמים בנפשם את החיים האמיתיים,וזה לא אותו הדבר. לא קל למישהי עם כישרון כמו שלי להמציא סיפור כזה.
הסתכלתי עליו מהחלון. הוא התרחק לאטו לאורך הרחוב בכתפיים שחוחות ובראש מורכן. כל צעד סחט ממנו מאמץ מייגע. כל האנרגיה שלו, כל המטען החשמלי, ההתלהבות, הכול נעלם. אני חיסלתי אותם. אבל אינני מקבלת עלי את כל האשמה. הוא היה צריך לדעת שאסור להאמין לי.
מאז לא ראיתי אותו.
אבל ההרגשה הזאת שהייתה לי, הזרימה הזאת בבטן, הפעימה ברקות, בקצות האצבעות, נשארה אתי עוד זמן רב למדי. נישאתי על גלי זיכרון מילותיו של הנער. ספרי לי את האמת. לא, אמרתי. ושוב אמרתי, לא. אבל ההרגשה הזאת לא הרפתה. היא הטרידה אותי. יותר מזה, היא העמידה אותי בסכנה. בסוף עשיתי אתה עסקה. "עדיין לא." היא נאנחה, זעה באי-נוחות, אבל בסופו של דבר השתתקה. השתתקה עד שכמעט שכחתי אותה.
זה קרה לפני זמן רב כל כך. לפני שלושים שנה? ארבעים? אולי יותר. הזמן עובר מהר הרבה יותר מכפי שנדמה.
בזמן האחרון חשבתי על הנער ההוא. ספרי לי את האמת. ולאחרונה הרגשתי שוב את התסיסה הפנימית המוזרה הזאת. משהו צומח בתוכי, מתחלק ומכפיל את עצמו. אני מרגישה אותו בבטן, עגול וקשה, בערך בגודל של אשכולית. הוא סוחט את האוויר מריאותי ומכרסם את לשד עצמותי. ההפוגה הארוכה שבמהלכה היה רדום שינתה אותו. מיצור כנוע וצייתן הוא הפך לרודן מציק. הוא מסרב לכל משא ומתן, חוסם כל שיחה, תובע במפגיע את זכויותיו. הוא דוחה כל סירוב. את האמת, הוא מהדהד, וקורא לנער, מתבונן בגבו המתרחק. ואז הוא פונה אלי, מהדק את אחיזתו בקרב?י וסוחט אותם. היה בינינו הסכם, זוכרת?
הגיע הזמן.
בואי ביום שני ברכבת שמגיעה בארבע וחצי. אשלח מכונית שתיקח אותך מתחנת הארוגייט.

וידה וינטר

כמה זמן ישבתי על המדרגות אחרי שקראתי את המכתב? הייתי מוקסמת. יש משהו במילים. כשהן בידיים מיומנות שיודעות ללוש אותן היטב הן שובות את הלב. הן נכרכות סביב איברי הגוף כמו קורי עכביש, וכשאת כבר לכודה כולך ואינך מסוגלת לזוז, הן חודרות אל מתחת לעור, מחלחלות לתוך מחזור הדם ומקהות את המחשבות. וב?פנים הן פועלות את פעולת הקסם שלהן. כעבור זמן רב, כשסוף סוף התעוררתי והתעש?ת?י, יכולתי רק לנחש מה התרחש בחשכת תת-ההכרה שלי. מה עשה לי המכתב הזה?
ידעתי מעט מאוד על וידה וינטר. מטבע הדברים, הכרתי את התארים שבדרך כלל הוצמדו לשמה: הסופרת האהובה ביותר באנגליה; דיקנס של המאה שלנו; הסופרת החיה המפורסמת ביותר בעולם; וכן הלאה. כמובן ידעתי שהיא פופולרית, אבל המספרים, כשבדקתי אותם מאוחר יותר, בכל זאת הפתיעו אותי. חמישים ושישה ספרים שיצאו לאור בחמישים ושש שנים ותורגמו לארבעים ותשע שפות; עשרים ושבע פעמים זכתה מיס וינטר בתואר הסופרת שספריה מושאלים יותר מכל ספר אחר באנגלית בספריות; תשעה-עשר סרטים באורך מלא היו מבוססים על הרומנים שלה. במונחים סטטיסטיים, השאלה השנויה ביותר במחלוקת הייתה אם הצליחה למכור ספרים רבים יותר מכתבי הקודש. הקושי לא היה בחישוב מספר הספרים שמכרה (מספר שלא הפסיק להשתנות ותמיד נספר במיליונים), אלא בהשגת נתונים אמינים לגבי מכירות כתבי הקודש: תחשבו מה שתחשבו על דברי האלוהים, חוסר האמינות של נתוני המכירות שלהם ידוע לשמצה. המספר שעשוי היה לעניין אותי יותר מכול כשישבתי שם על המדרגות היה המספר עשרים ושניים. זה היה מספר הביוגרפים שבשל העדר מידע או חוסר תמריצים, או אחרי שידולים או איומים מצד מיס וינטר עצמה, שוכנעו להרים ידיים ולוותר על ניסיונם לגלות את האמת עליה. אבל אז עוד לא ידעתי דבר מכל הדברים האלה. ידעתי רק נתון סטטיסטי אחד, והוא זה שנראה לי רלוונטי: כמה ספרים של וידה וינטר קראתי אני, מרגרט לי? אף לא אחד.
עבר בי רעד, פיהקתי והתמתחתי. כשהתעש?ת?י גיליתי שמחשבותי התארגנו מחדש בהעדרי. שני פריטים מסוימים נבחרו מתוך בליל הפריטים הזניחים שמרכיב את הזיכרון שלי, והונחו לפני כדי לזכות בתשומת לבי.
הראשון היה סצנה קטנה שקשורה באבי והתרחשה בחנות. אנחנו פורקים ארגז ספרים שהגיע מעודפי ספרייה פרטית ובתוכו כמה ספרים של וידה וינטר. בחנות שלנו לא מוכרים סיפורת בת זמננו. "בהפסקת הצהריים אקח אותם לחנות הצדקה," אני אומרת ומשאירה אותם על קצה הדלפק. אבל עוד לפני שנגמר הבוקר שלושה מהספרים כבר לא שם. נמכרו. אחד לכומר, אחד לקרטוגרף ואחד להיסטוריון צבאי. פני הלקוחות שלנו - עם החיוורון החיצוני והלהט הפנימי האופייניים לאוהבי ספר - נוהרים כשהם מבחינים בצבעים העשירים של הכריכה הרכה. אחרי הפסקת הצהריים, לאחר שסיימנו את הפריקה, הק?טלו?ג וסידור המדפים, והחנות ריקה מלקוחות, אנחנו יושבים וקוראים, כהרגלנו. סוף הסתיו ויורד גשם, והחלונות מכוסים דוק ערפל. ברקע נשמע הרחש של תנור הגז; אנחנו שומעים את הרחש הזה בלי לשמוע אותו, כי שנינו יחד, זה לצד זו, קרובים אבל רחוקים מרחק רב, שקועים בספרים שלנו.
"להכין תה?" אני שואלת כשאני צפה ועולה לרגע אל פני השטח.
אין תשובה.
בכל זאת אני מכינה תה, ומניחה את הספל לידו על הדלפק.
כעבור שעה התה, שלא נגע בו, כבר קר. אני מכינה קנקן טרי ומניחה עוד ספל מהביל לידו על הדלפק. הוא מתעלם ממעשי.
אני מטה בעדינות את הספר שבידיו כדי שאוכל לראות את הכריכה. זה ספרה הרביעי של וידה וינטר. אני מחזירה את הספר למקומו ובוחנת את פניו של אבא. הוא לא יכול לשמוע אותי. הוא לא יכול לראות אותי. הוא בעולם אחר, ואני רוח רפאים.
זה היה הזיכרון הראשון.
השני הוא תמונה. פנים בחצי צדודית, מפוסלים באור וצל, משקיפים מלמעלה על הנוסעים הממתינים בתחנה, המגומדים תחתיהם. זו רק תמונת פרסומת על לוח מודעות בתחנת רכבת, אבל בעיני רוחי יש בה הוד והדר של מלכו?ת וישויות אלוהיות שנשתכחו מזמן ופניהן נחצבו בסלע בידי תרבויות עתיקות. כשמתבוננים בקשת העין הענוגה, בקימור הרחב והחלק של עצמות הלחיים, בקו המושלם ובתואם המושלם של האף, אי אפשר שלא להתפעל מהאקראיות של המגוון האנושי, שיצרה שלמות על-טבעית כזאת. עצמות כאלה, לכשיתגלו בידי ארכיאולוגים בעתיד, ייחשבו למלאכת מחשבת, לא תוצר של כלי עבודה גסים אלא פסגת היצירה האמנותית. העור המתוח מעל העצמות המדהימות האלה קורן בנוגה עמום כמו אבן בהט; הוא נראה חיוור עוד יותר על רקע תלתלי הנחושת המסודרים בקפידה סביב הרקות ומסתלסלים לאורך הצוואר החזק והאלגנטי.
וכאילו לא די ביופי הראוותני הזה, היו גם העיניים. עוצמתן מוכפלת בלהטוט צילום כלשהו שהפך את צבען לירוק לא אנושי, ירוק של זגוגית צבעונית בחלון כנסייה או אבני ברקת, או סוכרייה, והן מביטות מעל ראשי הנוסעים בחוסר מבע מושלם. אני לא יודעת אם הנוסעים האחרים באותו יום חשו כמוני כשראו את התמונה; הם קראו את הספרים, לכן הייתה להם נקודת מבט אחרת. אבל אני, כשהבטתי לתוך העיניים הירוקות הגדולות, לא יכולתי שלא להיזכר בביטוי הנדוש האומר שהעיניים הן ראי הנפש. ואני זוכרת שחשבתי, כשהבטתי בעיניים הירוקות הלא רואות האלה, שלאישה הזאת אין נפש.
בכך הסתכם כל מה שידעתי על וידה וינטר בערב שבו קיבלתי את המכתב. זה לא היה הרבה. אבל במחשבה שנייה, ייתכן בהחלט שהאחרים לא ידעו יותר מזה. אף שכולם הכירו את וידה וינטר - הכירו את שמה, הכירו את פניה, הכירו את ספריה - בעצם איש לא הכיר אותה. היא הייתה תעלומה, והתפרסמה בזכות סודותיה לא פחות משהתפרסמה בזכות סיפוריה.
וכעת, לפי המכתב, וידה וינטר רוצה לספר את האמת על עצמה. די בכך לעורר סקרנות, אבל מסקרנת עוד יותר הייתה המחשבה הבאה: למה היא רוצה לספר אותה דווקא לי?


"הסיפור השלושה עשר" מאת דיאן סטרפילד. תרגמה: עפרה אביגד. הוצאת כתר ועברית

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully