קול רם

    אלבום הסולו של רם אוריון שם אותו בשפיץ של האינדי הישראלי; וחבל שפורטיס לא שר עם מאד בליס. שרון אריאלי עצמאי

    שרון אריאלי

    בהתבוננות ראשונית, אין באמת שום דבר משותף בין רם אוריון ו-Mad Bliss: האחד גיבור גיטרה מהימים שאוהד פישוף רקד על הבמה ולא בסטודיו, והשניים הם מתכנתי מחשבים שרק קהל אינטרנטי מחזיק אותם ומהם. אוריון נעול בתוך העברית ולא מנסה לצאת ממנה; הכי קרוב לעברית שמד בליס הגיעו היה בביצוע ל"הדייגים" של ארז הלוי בהופעות.

    המשונה הוא ש-Mad Bliss ורם אוריון סובלים מאותה בעיה, וההתייחסות של שניהם לבעיה היא שמכריעה את אופי האלבומים החדשים שלהם: היכן ש-Mad Bliss לא משכילה להבין שהסולן שלה מוציא את העוקץ מהגיטרות המצוינות, רם אוריון מתמודד עם הקול הבעייתי שלו בדרך המועדפת על זמרים: הוא פשוט צורח עם הדיסטורשן כשצריך. באלבום הסולו המלא הראשון שלו, "כן", אוריון רוקד עם העציצים של Devo על הראש ודוהר בשתי רצועות פתיחה מבריקות, שבמיטב מסורת החג מציגות דם ואש ותמרות עשן. "כן" הוא אלבום מוצלח כי הוא מבין את המגבלות שממנו הוא בא: אוריון הוא לא כותב טקסטים מבריק ובוודאי לא זמר גדול. לכן, אין בו פאתוס מוגזם של חבר בכיר בסצנת הרוק הישראלית, אלא צניעות שלא מפריעה לו להיות משוחרר וזועם (אבל בצורה חיובית ולא מתבכיינת) כמו הריפים המעולים שיש באלבום הזה. אוריון גם לא מגזים באלמנטים שהוא מומחה בהם, ובתוך 35 הדקות המדויקות של האלבום הוא משייט בין עצבני לרגוע, בין הסקס הפרימיטיבי של "ניצחון" לעצב המדוכדך של "מראה אחורית".

    אוריון הוא ללא ספק איש שגולש בים שמונע על מצבי רוח מגלי אלכוהול, בין ייאוש טוטאלי ושפוך, למכות רצח. מאותה סיבה הוא גם בוחר בצעד יפה לכסות גולש גלים אחר, שלומי ברכה, שברגעיו הגדולים ביותר ידע לעמוד במרחק מדויק מהעצב והשקט, לצרחה השמחה. כשאוריון מבצע את "באה לקראתך" של ברכה, הוא נותן את הכבוד שהמוזיקה העצמאית צריכה לתת לאיש שגם מול עשרות אלפי אנשים בערד היה צב נינג'ה מחופש לשלמה ארצי. אמנם חסר ב"כן" שיר בעל תוכן אפל ועוצמתי כמו שעיטר את שני האי.פי הקודמים של אוריון ("גיבור גיטרה" ההמנוני ו"קרוע", הטוב בשיריו של אוריון), אבל גולת הכותרת היא שרם אוריון, בניגוד לשמועות, כן משחקת וכן חברה: אוריון הוא לא קלישאה של אמן אינדי ידוע וממורמר, שמסתובב בפאבים תל אביבים בכפכפים ומתלונן על גלגל"צ, אלא השפיץ שבשכבת הביניים המתהווה של האינדי הישראלי (כולל דפנה ועוגיות והעברית). זו שבעתיד תבצע מעשה שלומי ברכה ותגיע לפריים טיים התרבותי, שיתייבש עד מוות מקרן הישרה כמו פלס. ב"כן", אוריון מסמן סופית את הטריטוריה שמתאימה לו, והיא יוצאת הרבה מעבר לטווח הקליטה של 106FM או פורומי האינטרנט, ועדיין לא נכנע לתכתיבים של הזרם המרכזי של הרוק הישראלי של האקדמיה לשינה על-שם פיטר רוט.

    רם אוריון, "כן" - כולל האי.פי'ז "גיבור גיטרה" ו"קר"
    (נענע דיסק)

    * החל מיום ראשון הבא, 1.4, וואלה! מוזיקה חוגגת עם רם אוריון בפרוייקט מיוחד של סשן אקוסטי, הכולל חמישה ביצועים מינימליסטיים כפי שצולמו באולפן הביתי של דפנה קינן מדפנה והעוגיות

    עוד בוואלה! NEWS

    יש פתרון אמיתי: הקרם שיעלים לך את כתמי הפיגמנטציה

    לכתבה המלאה

    בליס סודות

    גם Mad Bliss היא לא להקה שאמורה להישאר במגירות האחוריות של התודעה, אלו שאפילו לא טורחים לבדוק בהן חמץ. השפעות הגראנג' של שנות ה-90 הותירו בסולן תומר רייויט חותם חזק מדי של פלנל, וגם פעלולי הקול נוסח ימי השוגייז העליזים לא משפרים את המצב: פולחן האישיות שלו מעפיל על המוזיקה המצוינת שהלהקה הזו מנגנת, עם גיטרות מתפתלות ומתערסלות, שנעצרות על הקו הדק והארטיסטי שמאפשרים המיתרים. והדבר לא מובן לי עוד מימי היכרותי הראשונים עם ההרכב: כלהקה שמצהירה שאין בה ממש חשיבות למילים (ראיון לאתר הארץ), איזו סיבה יש לווקאליות להשתלט כך על המנגינה? זה כבר עניין פנימי שלהם.

    "Heaven Through Eyes" משופע ברגעים היפים שבהם מוזיקאים מצליחים להנחיל משהו שונה ומעניין מעולמות שהמוזיקה הישראלית לא ממש הרבתה לגעת בהם (רעש ארטיסטי לצורך העניין) והוא היה אלבום מעולה, אם רק רמי פורטיס היה הסולן בו. אחרי אי.פי אחד (שגם אליו, למרות הפצרות אנשים יקרים, לא הצלחתי להתחבר), מד בליס הם להקה של אנרגיות שמתפרצות לפעמים כמו אותו אושר מטורף, שמציף אותך בהתחלה ומשכנע אותך שהחג הזה עומד לעבור בשלום. אבל מהר מאוד אותה מאניה מעבירה אותך לאורך יותר מדי זמן לצד השני: דיפרסיה עמוקה של החמצה. חבל.

    Mad Bliss, "Heaven Through Eyes", Earsay

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully