למי יש יותר כבוד?

במערכון של מונטי פייטון "ארבעה גברים מיורקשייר", נזכרת חבורת אריסטוקרטים בריטיים בערגה ובגוזמה בילדותם רצופת הקשיים ("נהגנו לישון שעתיים בלילה.בתוך המזווה.. אבא היה מעיר אותנו עם לום...), ועם זאת המאושרת. הלעג ל"צעירים של היום" הוא המוטו המוביל אותה. נאומו המגוחך של יהורם גאון בטקס פרסי "תמוז" אינו שונה בהרבה מאותו מערכון. גאון דיבר על הדור שלו - "דור שהתייחס בהרבה יותר רצינות לשירה. מבצעים שלא נעזרו בשכלולי אולפן לעוות את קולם, או לתקן את זיופיהם" – והשווה אותו לדור הנוכחי, הקלוקל והמפונק בעיניו, של נינט והראל סקעת.

מעבר לעייפות הכבדה שנוחתת על העפעפיים בכל פעם שמישהו מחליט לפצוח בהשוואה בין דורית מלאת חרדה, או לצאת בחריפות כנגד מה שמכונה "דור כוכב נולד" – בן אדם, זה המצב בוא נתקדם – הנאום של גאון הוא חתיכת טקסט צבוע, מניפולטיבי, יהיר, מלא חשיבות עצמית ופוגעני, אבל בעיקר חסר מודעות עצמית מינימאלית. הרי בחירת המטרה שלו, בדמותם של שני כוכבי הענק של הפופ המקומי, היא לכשעצמה פופוליזם מהסוג המצחין ביותר, מכיוון שגם לו ברור, מעבר לכל צל של ספק, שהשימוש בצירופי ההברות "נינט" ו"סקעת" לבדו, מבטיח לו נוכחות בסדר היום הציבורי הרבה מעבר לקבלת הפרס לבדה.

גאון מנצל על ידי השמצות חסרות בסיס (מי הוא שייקבע מי אוהב מוזיקה ובאיזה אופן? מי הוא שיחליט מי עובד קשה יותר?) את שמם ומעמדם של זוכת העונה הראשונה ופיינליסט העונה השנייה בתכנית הטלוויזיה שהיא גם התופעה התרבותית המשמעתית ביותר – לטוב ולרע – בישראל בשנים האחרונות, רק על מנת לעשות לעצמו קצת כותרות. באותו נאום ממש הוא יוצא נגד רצונם של הזמרים העכשוויים להופיע בעיתון, כאילו זהו המניע העיקרי לעשייתם ולא חדוות המוזיקה, מלכודת שהוא עצמו נופל בה, או יותר נכון, מכוון אליה. הוא מנסה להצביע על איזשהו כשל התנהגותי וערכי, אבל מייחס ערמה של קלישאות לעבר המטרה הלא נכונה.

מרוב שהיה עסוק בלהתענג על נאום התוכחה שלו, כשל גאון בהבנה כי נינט והראל סקעת, הם-הם ממשיכי דרכו, ולא רק בגלל התחייה של "הנני כאן". גאון גדל בחממה של להקת הנח"ל, בית חרושת לבדרנים, זמרים ושחקנים, שהיה המקבילה של שנות ה-50 וה-60 של "כוכב נולד". גאון, בדיוק כמו סקעת ונינט, עבר אודישנים עד שהתקבל להיות חלק מחבורה מוצלחת וכשרונית. יתרה מזאת, "כוכב נולד" שגאון כל כך יוצא נגדה, היא בדיוק התכנית שהחזירה את הכבוד אבוד של המבצע, אחרי שנים שהיה נחלתם הבלעדי של היוצרים. גאון, מגדולי המבצעים שגדלו כאן – שלא כתב או הלחין אף אחד מלהיטיו הגדולים (וכמעט ולא כתב או הלחין בכלל) - מוקיע, במקום להוקיר, את המפעל שמוליד דור חדש של זמרים וקהל שבעיניהם הביצוע, מעבר למילים או הלחן, הוא הערך העליון.

דווקא כמי שזכה בסוף שנות השישים פעמיים ברציפות בפסטיבל הזמר, היית מצפה שהוא ידע להעריך מי שמוחה דמעה בעבור SMS. גם המשך הקריירה של גאון, שנע בין שירה, משחק בתיאטרון, בקולנוע, בתכניות בידור על במות ובטלוויזיה, מזכיר מאוד את תווי הקריירה של כוכבי היום, שמשלחים את ידם בכל תחום. כן, יהורם גאון היה מולטי-טאלנט. ומה הוא מנחם גולן, אם לא טמירה ירדני של דור תש"ח?

הוא אולי מספר סיפורים רומנטיים על עבודה קשה והופעות חדרי אוכל, אבל שוכח שלא היו אז ברירות אחרות ואלו היו הפלטפורמות (והשאלה שעולה היא, כמובן, האם הוא היה מעריך את נינט יותר לו היתה מופיעה בחדרי אוכל, כי יש מצב שאני יכול לסדר לה משהו אצל דודים שלי בגעתון), וכיום הן שונות (לו היתה האפשרות קיימת, כולי סמוך ובטוח, ששישי עם גאון היתה משודרת כבר לפני 40 שנה). ובאשר לחרדת הפלייליסט עליה הוא מתקומם, גם כאן מדובר בהתייפייפות נוספת, תוך התעלמות מההתפתחות והשינויים במבנה הדמוגראפי של המדינה, אמצעי הייצור, אמצעי הצריכה והאינפלציה בהיצע לעומת הביקוש. טוב שהוא לא אמר גם איזה משהו על MTV. בואו נאמר, שספק אם ליהורם גאון היו אי פעם צרות עם הפלייליסט.

זה לא שאין טעם בביקורת על הקיים מפיו של מי שבמשך חמישים שנה נוכח במרחב התרבותי המקומי. הרי על נאותות הפרס, וגם על פרס ישראל, שכבר ניתן לו, אין עוררין – האיש הוא סלע קיומו של דור הנפילים ויש לו מניות רבות בדבר הזה שנקרא תרבות ובידור ישראליים. זה גם לא שאין מה לומר על סקעת ונינט ו"כוכב נולד" והפלייליסט, אבל באמת שאין דבר יותר מרתיח מתחושת הצדקנות שמלווה אמירות אנכרוניסטיות מלאות פאתוס על הידרדרותו של הדור. בעצם יותר משזה מרתיח, זה עצוב.