אותה בלורית שיער

בעולם המוזיקה הנוכחי, אינטרטקסטואליות היא הכל. אף אחד לא מעלה קליפים ליוטיוב, מוזיקה למייספייס או שולח DVD לערוץ 24 בלי שהוא שמע לפחות חצי מיליון אומנים אחרים לפני. אין גאונות שבאה משום מקום ובטח שכבר לא תמצאו איזה איש מוזר עם שמלה ופיאה, שיושב מול פסנתר והופך לאגדה נצחית.

בגלל זה אין דבר יותר מעצבן מהמשפט שיותר מדי מוזיקאים אוהבים להשתמש בו: "מוזיקה מסיחה את דעתי. בתקופות יצירה אני כמעט ולא שומע כלום". זה פחות או יותר המשפט שאמר לי אמדאו פייס, האיש המוביל בבלונד רדהד, בראיון שניהלתי איתו לפני מספר חודשים - קצת לפני הפעם האחרונה שהם הבטיחו שהם יבואו לארץ והשאירו אוכלוסיית מעריצים עם לב שבור (והאמת, היה קשה לבוא אליהם בטענות, כי אם זכור לכם, המצב פה לא היה מזמין במיוחד).

כשניסיתי ללחוץ הוא הודה שהוא שמע קצת מהיה יה יז האחרון - אבל בגדול, בימנו הוא רחוק מלהיות צרכן מוזיקה אובססיבי. לשם הנחת טענות בהמשך, הרשו לי להסיק שגם שני חברי בלונד רדהד האחרים (פעם הם היו רביעייה, אבל אנחנו בהווה, אז שכחו מזה) כבר לא מבלים יותר מדי בסולסיק. אתם יודעים, אמור לי מי אתה ואומר לך מי הם חבריך.

בעבר, בלונד רדהד היתה להקה ששאבה המון מהסביבה. כשהם היו צעירים וכועסים, אין מישהו שפספס את הדמיון שלהם לסוניק יות' ולסצנת האוונגארד הניו-יורקית - לא סתם נקרא האלבום השלישי שלהם "Fake Can Be Just As Good". בהמשך הם פלירטטו עם הארט-רוק שהיה בסביבה, הושפעו (או השפיעו, אין לדעת וקיים ויכוח עתיק) מדירהוף, המשיכו לשמוע וולווט אנדרגראונד ופיקסיז והביאו לנו את היצירה שלהם בה' הידיעה, "Melody of Certain Damaged Lemons".

האלבום שהגיע אחר כך, וזה שהפך את הלהקה המצוינת הזו לנחלת הכלל הוא "Missery is a Butterfly" - אלבום שקט, מלודי, עגול, מלנכולי למדי, וכן - מעולה. גם הוא, שוב, לא נפל עלינו משום מקום - תצעקו סרג' גינגסבורג עד מחר ותסבירו לנו שוב ושוב שקאזו מקינו, הסולנית היפנית המגה-מגניבה, נפלה מסוס, קיבלה טראומה והחליטה לכתוב שירים עגמומיים ועדינים (זו הגרסה המסופרת, נשבע לכם). אבל האמת היא, לדעתי לפחות, שבלונד רדהד התאימו עצמם לתקופה - למה שהיה חם, ובעצם למה שהם שמעו בבית. 2004, השנה שבה יצא "מיזרי", ידועה בתור שנת החזרה לפולק, לגיטרה האקוסטית, לשקט ולשלווה. בלונד רדהד הוקפו בשירים עדינים והחליטו להציג את הגרסה שלהם לתופעה. התוצאה, כאמור, היתה מיוחדת למדי.

עכשיו, שלוש שנים אחרי, מגיע אלינו האלבום השביעי שלהם, "23", שבעולם יוצא באמצע אפריל, ופה בארץ כנראה קודם, כי כבר קיבלנו עותק למערכת (וכל הכבוד ל-BNE על זה). ההבדל הראשון ששמים לב אליו הוא ההשפעה השוגייזית שעוטפת את השירים - זה לא בהכרח אומר שיש כאן מסכי דיסטורשן (יש לזכור - גם מאזי סטאר נחשבים לשוגייז), אבל האפקטים הידועים בהחלט נמצאים כאן. מעבר לכך, אל תצפו ליותר מדי הפתעות - בלונד רדהד לא החליפו עור מהאלבום האחרון, ואכן, סביר שהם לא ממש שמעו אלבומים חדשים מאז. גם ההחלטה להפיק את האלבום בכוחות עצמם, מבלי להיעזר בדמות חיצונית שתביא משהו חדש ורענן לא תרמה, וסך הכל קיבלנו את החלק השני של "מיזרי" - וכמו שתמיד אומרים, המשכים הם אף פעם לא הדבר האמיתי.

אל תבינו לא נכון - בלונד רדהד הם בלונד רדהד ו-"23" הוא אלבום מאוד יפה, רק שבהשוואה לדיסקוגרפיה שלהם, הוא קצת תפל, עוד מאותו הדבר, ולא עומד באותו הסטנדרט המשובח שהציבו הקודמים. זה לא שיש לי משהו מהותי נגד מחזור חומרים, ואפילו אם להקה בוחרת להיות מושפעת אך ורק מעצמה, או מתקופה מסוימת שלה, זה בהחלט מתקבל על הדעת. הבעיות מתחילות כשההתכתבות העצמית לא מחדדת את היצירה, לא מוסיפה לה ולא מביאה אותה לשלמות, אלא לוקחת את הלהקה אחורה, וזה פחות או יותר מה שקורה ב-"23".

הם עדיין יודעים ליצור מלודיות מפוארות, לתקוע את מכונת התופים ברגע הנכון ולשפר עם פסנתרים כל שיר. הקול המתקתק-שברירי של מקינו עדיין הופך כל שיר לאיכותי, ואכן הקטעים פה לא רעים בכלל - "Silently" היה יכול להשתלב בשלמות בסצנת הסלואו ב"נפוליאון דיינמייט", האווירה של "The Dress" מכשפת וגם שיר הנושא הוא להיט בפוטנציה. אבל מהכל יוצא הריח הזה - ריח שכבר חשנו בו מזמן, רק שאז הוא היה מהפנט יותר ומשובח יותר. בסדר, יש גם יתרון לכך שהם כבר לא אותו הדבר - כשאומנים עוברים את השיא שלהם הם נוטים לבוא, לבקר אותנו בארץ, והופה, דיווחים מהימים האחרונים אומרים שבלונד רדהד ינחתו כאן ביולי. אם הם לא יבריזו, נדע שגם בלונד רדהד מרגישים שפעם הם היו טובים יותר.

בלונד רדהד, "23"
(BNE / 4AD)