אש על הפנים

20 עמודים מצוינים מחביא א.ב. יהושע בספרו החדש "אש ידידותית", נוקבים ומשעשעים, מדויקים ומסעירים, שקודמים להם 300 עמודים של טרחנות סיפורית ארכאית וארוכה (הכתובים בשפה נהדרת, יש לציין). אחריהם נותרים 60 עמודים מיותרים לחלוטין, הממשיכים את טחינתם עד דק של חומרי הרומן הזה, המוכרים עד זרא לקורא. אותם 20 עמודים הם אלו שמצדיקים את הקריאה בספר, אבל גם מוכיחים כי יהושע מתח פוטנציאל לנובלה נפלאה לספר בינוני.

לאורך שבעה נרות חנוכה, ואחרי שהוא מתחיל את סיפורו בנר שני דווקא, רוצה יהושע להציע מבט חדש-ישן על הישראליות שפנים רבות לה. לצורך כך הוא מפריד בין שני בני זוג מבוגרים, דניאלה ואמוץ יערי: את דניאלה שולח יהושע למסע אבלות בטנזניה, מקום מותה של אחותה. דניאלה תסחף לשבעה המאוחרת הזו את גיסה, ירמי, שהוציא אצבע משולשת ל"דייסה היהודית ישראלית", אחרי שבנו אייל נהרג בתקרית הנושאת את השם המקומם "אש ידידותית". את אמוץ, מהנדס מעליות, הוא משאיר בארץ, לטפל בשתי מעליות צווחניות, שרוחות מסתוריות זועקות בפיריהן וטורדות את מנוחת דרי הבתים. גם במקרה זה הרוחות הן רוחות העבר שמסרבות לוותר ולגווע: בנוסף לצרחות שמספקת מעלית חדישה שבנה, הוא נאלץ להתמודד עם מעלית נסתרת שבנה אביו למאהבת עבר בארון חדר השינה שלה, שגם היא מספקת קולות משונים ומסתוריים.

שתי העלילות, המסופרות פרק פרק לסירוגין, הן מחקר של 'הבראשית', הזרע האנושי שנטמן מזמן, ועתה הוא שב ומרים את ראשו השטני כדי להכות בנו. לכן פותח יהושע בנר שני: הנר הראשון הוא העבר התקוע כעצם בגרון, מוסיף דלקת ופצע להווה ישראלי שסוע ועצבני.

יהושע לא סומך על הקורא שיבין כי ניסיונו הוא לתקוף את המצע האולטימטיבי של קיומנו, ומצרף את דניאלה למשלחת מחקר בה עובד ירמי. משלחת זו בודקת מבחינה ארכיאולוגית, פילוסופית ואנתרופולוגית את מוצא האדם, ומחפשת אחר עצמות של ענף אבולוציוני נשכח של המין האנושי, שהיה מעין טעות של הטבע ונכחד לבסוף - אך יכול לשפוך אור על תעלומת "החוליה החסרה". הוא גם מפגיש אותה עם סודנית יפהפיה, המאמינה בעולם הרוחות, אף שעובדה זו אינה זוכה לפיתוח ונותרת תלויה בחלל העלילה, כשנראה שעצם החיבור למטאפורות האחרות בהן משתמש יהושע הוא הדבר היחיד המצדיק את אזכורה.

אכן, עד עמוד 300 מלאה אותנו יהושע, עם שפתו המשובחת ויכולתו הסיפורית, כשהוא מפתח עוד ועוד את הרקע לתזה שלו, אף שהקורא המצוי מבין הכל ממילא, כי אותו "נר ראשון" הוא לא רק הבסיס הנפקד לספר, אלא גם מוכר לקורא מתוקף היותו ישראלי. שוב ושוב דש יהושע במורכבות הביטוי "אש ידידותית", מסתכל עליו מפה והופך בו לשם, מבלי לזכור שהטרגדיות האלה, על האבסורד בשם שניתן להן, מוכרות לכולנו.

גם את הקישור שבין ירמי לבין הנביא הרושף ירמיהו הוא לא מותיר לאינטליגנציה של הקורא, ומציג בפנינו תיאוריה כמעט ברורה מאליה על "מזון התינוקות" היהודי הטמון בנבואות החורבן, הכוללות הבטחה לאחרית של "מוות, חורבן, גלות, עונש ועוד עונש, הרס, מגיפות ורעב". כך מוצג ירמי כנביא מודרני, המתנגד לנושא שמו התנ"כי, אבל הלכה למעשה עומד ונואם אף הוא על החורבן, המגיע הפעם מבית, תוצרתו של הכיבוש, שמביא אותו לנטוש הכל בחמת זעם, להתנתק ולחפש לעצמו מקום ללא זיכרון, "לא דתי, לא היסטורי ולא מיתולוגי".

עומס האנלוגיות שמטיל יהושע על כתפי הרומן הזה מכביד: פיל בעל עין מיוחדת בשל פגם גנטי, הדומע בצורה ייחודית; הדלקת נרות בבסיס צבאי; סוגי הרוחות השונים; עצמות היסטוריות שמוברחות לישראל לשם בדיקתם באבו כביר, שנחשב בטנזניה בטעות ל"מוסד ערבי", חידוד על הקולוניאליזם הישראלי; פלסטינית המדברת עברית "מתוקה" במיוחד. כולם ראויים לציון אך משמשים לתובנה אחת שהקורא מצויד בה כבר בעמוד הראשון. לכן כה מצערת הטריוויאליות שמאפיינת את התיאורים הארוכים שמרכיבים את מרבית הספר.

או אז מגיעים 20 העמודים שמשלבים סיטואציה משעשעת ומרגשת של עובדים זרים וישראלים המתקנים מעלית בחדר שינה ירושלמי, עם וידוי כואב של אב שכול במעמקי אפריקה שמבהיר לישראלי אחד את הייאוש וחוסר התוחלת שבקיום היהודי הגאה מול הפלסטינים. אז סוף סוף "נחשפות הרוחות בסבלנות ובהתמדה, כדי לתת להן מוצא אחר".

מילה אחת חייבת להיאמר על העברית של יהושע, שהיא יפה וגועשת, בה "השעות מתמוססות" ואישה שמנה עם סיגריה היא "ספינה עגולה, שפנס בודד דולק בקצה תורנה", ובד בבד היא מלאכותית ובלתי אמינה, כיוון שהעושר התיאורי אינו מתאים לדיאלוגים. כך גם במקביל להתעקשות המיותרת להימנע ממילים לועזיות בורחות ליהושע פתאום מילים כמו "בטלדרס", שאינה רק לועזית אלא גם מתה בעברית. קצת כמו התזה של הספר כולו.

"אש ידידותית" מאת א.ב. יהושע, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה