בסיסטית מחפשת להקה

הפוניז הם רביעייה משיקגו, הפועלת מתחילת העשור, סביב בני הזוג ג'רד גאמיר (שירה, גיטרה) ומליסה אליאס (באס, קולות רקע). ב-2004 הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, "Laced With Romance", בו הפליא ג'רד ביכולת שלו להישמע קולי כמו ת'רסטון מור ולהתבכיין כמו רוברט סמית או קווין רולנד מדקסיז מידנייט ראנרז (גם אם לא באותו זמן).

האלבום שילב את הגיטרות והניכור הניו יורקי של ריצ'רד הל וה-Voidoids או טלוויז'ן עם פוסט-פאנק בריטי, קלידים נהדרים (אפילו פרפיסות היו שם) וגראז' דטרויטי מאוחר נוסח הסטוג'ס ו-MC5, כיאה לאלבום שהופק בידי ג'ים דיאמונד הדטרויטי ששיחק תפקיד בתחיית הגראז'-רוק של תחילת העשור. הפוניז הם אמנם להקה הדורשת הפלת שמות, אבל כמה שהם מושפעים, הם לא מצטטים ובטח שלא מעתיקים. הם אחלה הפוניז.

כעבור שנה הם הוציאו עוד אלבום, "Celebration Castle", בהפקת סטיב אלביני (נירוונה, פיקסיז, פי.ג'יי הארווי) – הסופרסטאר פרודוסר של הרוק האלטרנטיבי האמריקאי בניינטיז - והם העניקו לו חומרים הרבה יותר מעניינים לעבוד איתם ממה שהסטוג'ס עשו באלבום הקאמבק המביך שלהם. אפשר להשוות את המהלך שעשו הפוניז באלבומם השני – צלילה לתוך המים השחורים והעמוקים של הדאררררק אייטיז - לזה של צ'רלי מגירה ונערת ההפקר, אם כי אצל הפוניז השינוי היה פחות חד וקיצוני (אולי חוץ מבקטע הקיורי המעולה “We Shot the World”).

עכשיו אנחנו מקבלים את הפוניז בהרכב מעט שונה – הקלידן איאן אדאמס פרש והוחלף בגיטריסט בשם בריאן קייס, מה שהשפיע בצורה ניכרת על הסאונד של הלהקה. הפעם כבר אין זכר לקלידים האפלים וההשפעה הבריטית של אדאמס, שמשך לעבר ג'וי דיוויז'ן ודומיהם, ובמקומם מקבלים צליל גיטרות הרבה יותר דחוס ומלוכלך.

את האחריות לשינוי הזה בסאונד אפשר לייחס לא רק לגיטריסט הנוסף, אלא גם למפיקJohn Agnello, שהפיק, הקליט או מיקסס אלבומי גיטרות רועשים ואהובים של הברידרז, בפאלו טום, סוניק יות, אליס קופר, דינוזאור ג'וניור ואחרים, ובטח חזר מלא השראה ופידבקים בלב מהפקת “Beyond” - אלבום הקאמבק הכל כך מצופה של דינוזאור ג'וניור, שאמור לצאת באחד במאי.

מי ששידך בין הפוניז לבין המפיק החדש שלהם זה הלייבל אליו עברו לאחרונה, מטדור, בו היו חתומים יו לה טנגו, פייבמנט, Guided by Voices (אותם, אני מתביישת לומר, לא אהבתי בזמן אמת, אבל בגלל שחברי מתן העריץ אותם ידעתי שזה משהו טוב), סופרצ'אנק וכו'. עבור חובבי אינדי אמריקאי בשנות התשעים מטדור לא היה סתם לייבל, אלא תו איכות ראשון במעלה. בצעירותי היה מראה הלוגו של מטדור בפינת תקליט מערפל את חושי וגורם לי מיד לשלוח יד אל הארנק. עכשיו יש לי ארנונה לשלם.

אני שמחה לבשר שהאלבום החדש של הפוניז מתמודד בכבוד עם התפוקה ההיסטורית של מטדור, כשהוא מציע נויז-רוק ממכר, הנע בין קטעים עצבניים לקטעים אינטרוספקטיביים, והכי חשוב - רגליהם של שני הגיטריסטים לוחצות ללא לאות על פדאל האפקטים. גם כשכל העסק נשמע מאוד דומה לסוניק יות' או לג'יזס אנד מרי צ'יין – שתי הלהקות שהפוניז הכי מזכירים באלבום הזה - זה ראוי ומענג. אולי הגעגועים אוכלים אותי, אבל נראה לי שהפוניז הם באמת בסדר.

The Ponys, “Turn the Lights Out”
(BNE)