וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

האמן 17: ורד ניסים

מיכל וילצקי

29.3.2007 / 13:41

היא מעריצה את להקת טיפקס, צופה בתוכניות ריאליטי ומשתמשת בעבודות רבות בחומרים כמו לק וצבע שיער

איזו מוזיקה את שומעת במהלך העבודה?

אני לא שומעת מוזיקה בזמן שאני יוצרת, כי היא שואבת אותי. בשאר הזמן אני שומעת נון-סטופ מוזיקאים כמו אהובה עוזרי, טיפקס, כנסיית השכל, אלג'יר, זוהר ארגוב ומאירה אשר. אסע לראות הופעה של טיפקס בכל חור נידח בארץ, ואם היה לי תקציב הייתי גם נוסעת לארווזיון. טיפקס מכניסים צבע צעקני ורב גוני למוזיקה הישראלית. התכנים שלהם מבריקים, הם לא שמים על אף אחד, והכי חשוב הם פשוט יודעים לעשות שמח.

מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

אני משתדלת גם לקרוא וגם לצפות בטלויזיה. אחד הספרים המשמעותיים ליצירה שלי הוא ספר שירה בשם "שוברת קיר" של ד"ר ויקי שירן ז"ל - קרימינולוגית, סוציולוגית ופמיניסטית מזרחית שעל שמה נקראת בת אחותי. שיריה ברורים, צלולים, ומרגשים. הם מדברים על זיכרון, זהות, נשיות וחברה, שהם הנושאים שאני נוגעת בהם בעבודותי.

בטלוויזיה אני צופה בעיקר בתוכניות ריאליטי ובידור. הזוהר המלאכותי שהן מקרינות מושך אותי. הן מקצינות את המרחק בין דמיון לבין למציאות, אותו מרחק שמעסיק אותי ביצירתי. כולם חיים בכאילו, רוצים להידמות ולא להראות עד לאיבוד העצמי.

פרובוקציה פלקטית

אילו אמנים ויצירות השפיעו עליך?

שתי יוצרות שמרתקות אותי כיוצרת וכצופה: מאירה שמש, שאצלה אני אוהבת את הצבעוניות האקספרסיבית, השימוש בחומרים הלקוחים מהתרבות הפופולרית והקיטש, דימויי היופי הנשי, והשימוש בחומרים ביוגרפים - ואביבה אורי, שרישומיה לימדו אותי איך קו וכתם יכולים לרגש. אחד שיושב לי חזק בראש הוא הרישום "ארגזים" משנות ה- 80.

איזה נושא חברתי יכול להקים אותך מהכורסא לפעול?

אנחנו חיים במדינה בתוך מדינה. הפערים החברתיים והכלכליים הולכים ומתעצמים, שכבת הביניים נשחקת ומדי פעם ישנה פרובוקציה פלקטית שאמורה לעורר תקווה לשינוי ונשכחת באותה מהירות שהופיעה. שום נושא אינו מטופל לעומק, מהשחיתות עד לאלימות על רקע מיני.

הליכה ברגל בדייט ראשון

מהם הרגלי הגלישה שלך?

הדבר הראשון שאני עושה כשאני חוזרת הביתה, זה לפתוח את המייל. אני אוהבת לשוטט באתרים כמו מארב, האתר של מתי שמואלוף ואתרי רדיו ישראלים.

מה היית משנה ברחוב מגוריך?

אני גרה ברחוב מרדכי מקלף שבחולון, אין לי שום רצון לשנות אותו.

מה הרינגטון שלך?

"הוא דווקא גבר רומנטי" של טיפקס. אני מעריצה הדוקה שלהם, השיר מעלה לי חיוך גדול על הפנים.

למי היית מכניסה מכות?

האלימות בה אנו מנהלים את חיינו לא מותירה בי רצון להכות מישהו. אני מעדיפה להשקיע את כוחותי בעמותה בה אני מתנדבת, "אחותי למען נשים בישראל".

את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?

הייתי מזמינה את מאיר גל לערק אשכולית. הוא אדם מעניין, אמן פוליטי וחברתי שעבודותיו מבקרות את פעולותיו של הממסד, כולל המוזיאונים. בעבודתו במוזיאון עין-חרוד משנת 1994 ששמה "אמנים בינוניים וזעירים" הוא מצטט אישיות אנונימית שאמרה שאין לתת לאמנים בינוניים לעזוב את הארץ, כדי שהאמנות לא תהיה שדה פרוץ שכל הרוצה בא וחורש בה. עד היום הוא לא מוכן לחשוף את האישיות הזאת, כך שזה יכול להיות כל אחד. אני מחכה בקוצר רוח לראות את תערוכתו במאי הקרוב בגלריה נגא .

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

אני לא חושבת מי אני רוצה שיראה את התערוכה אלא מה אני רוצה שיראו. הייתי רוצה שיבואו לתערוכה שלי גם אנשים שלא חשופים לאמנות רוב הזמן.

מה ההתמכרות שלך?

הליכה ברגל למרחקים ארוכים, לעיתים גם בדייט ראשון. כל מי שנפגש איתי יודע וסובל. מי שמכיר בא מראש עם נעלי ספורט או מגביל אותי בקילומטרז'.

תיק עתונות:

אחת מטראומות הילדות שוורד ניסים (26) הפכה ליצירת אמנות היא הכינמת. ניסים נאלצה להסתובב שעות ארוכות עם חינה על שיערה כדי לטפל במפגע ולהימנע מעלבונות מילדי השכונה.

חווית הילדות הנפוצה מרכזת עבורה את מרבית הנושאים שמטרידים אותה בימים אלה, ומגדירה את מקומה בחברה הישראלית: החינה המאפיינת את התרבות המזרחית ("אמא לא רצתה לשים לי נפט על השיער, כי גם לה היתה לה טראומה מילדותה, מטיפולי הגזזת"), ילדה עם שיער של אישה מבוגרת בגוון אדום מלאכותי, והחרדה שיסמנו אותה כחריגה.

ניסים לא נולדה בצד נכון של פסי הרכבת, ויש לה הרבה מה לומר על זה. היא לא נרתעת לספר שהוריה הם אנשים קשי יום, "אבא שלי צריך לעבוד בפחחות עד גיל 67 בגלל שביבי העלה את גיל הפנסיה", שהיא גדלה כנערה דיסלקטית שלא האמינה שתסיים בגרות, ושבכל מקום הרגישה שונה. "תקופה ארוכה הסתכלתי על אנשים מלמטה", היא מספרת, "הקטע של הנשגבות שבר אותי. כשהתחלתי ללמוד במדרשה פחדתי לדבר עם המורים, הרגשתי שאני לא מספיק טובה".

למרות שהיא מתארת את המדרשה כמקום בו לומדים בני האליטות החברתיות, היא הצליחה למצוא שם את מקומה. אחת החוויות המתקנות היתה סמינר שכתבה על אמנות מזרחית. "חיפשתי אמנים שמתעסקים במזרחיות, וזה לא היה פשוט", היא מספרת, "מצאתי מספר טלפון של גלריה שהיתה בה תערוכה רלבנטיתרלוונטית, התקשרתי, וענה לי האוצר עמי שטייניץ. נבהלתי מאוד למצוא את עצמי מדברת עם אוצר, אבל התאוששתי מההלם וסיפרתי לו על הסמינר. הוא הסביר לי שאני חייבת לעשות עבודת שטח ולפנות ישירות לאמנים. כך התוודעתי לאמנים עצמם, אנשים כמו שולה קשת ומאיר גל שפתחו בפני עולם חדש".

ניסים מתקוממת נגד הטענה שהשיח על המזרחיות הוא "התבכיינות", ושהקיפוח לא קיים. אלא שהיא לא רק מדברת, היא גם עושה. בשנתיים האחרונות היא פעילה בתנועת "אחותי", שהוקם על-ידי נשים מזרחיות פמיניסטיות, מנוהל על-ידי שולה קשת, ופועל לקידום נשים מהאוכלוסיות המוחלשות בחברה.

ברבות מהעבודות היא משתמשת בחומרים שנחשבים נשיים כפרגמנט, צבע שיער, לק וצבעי פנדה. היא לא מפחדת שיתייגו את העבודות שלה כ"אמנות נשית". "זה בדיוק מה שאני -– אישה. אני לא מוכנה לדכא את זה", היא מסבירה, "רפי לביא אמר פעם שאין אמנות נשית, יש אמניות יוצרות. העבודות שלי הן עבודות מחפשות, וכשאת מחפשת זהות אי-אפשר לעשות את זה בצורה גלובאלית".

את התביעה לגלובאליות, או למחיקת זהות היא מייחסת לשכלתנות של האמנות הישראלית. "זה תוקע את האמנות", היא אומרת, "אנשים פועלים מתוך דחף תחרותי, להביא את ההברקה הבאה".

למרות שיש לה בטן מלאה על עולם האמנות, היא לא מעוניינת להפנות לו עורף, אלא רואה בו שדה פעולה חשוב שיכול להפגיש אנשים עם המצב החברתי. במקביל, היא פועלת להרחיב את מעגל האנשים שרואים את העבודות שלה, ולדחוף את הגבולות של האמנות החברתית. "פעם חשבתי שאמירה חברתית אפשר להעביר רק בכתב או בצילום ישיר", היא מספרת, "אבל אני לא אוהבת שמאכילים אנשים בכפית. גם דימוי מופשט יכול להשפיע, יש לו כוח שנובע מהאינטימיות והסובייקטיביות. הוא משקף את מה שהיוצר מרגיש".

ניסים משתמשת במתחם הביתי כבמעבדה לבדיקת הפערים שנוצרים במפגש עם צופים שאין להם רקע באמנות. "אמא שלי לא הבינה את סדרת ציורי הנרקיסים בהתחלה, אבל חשבה שהם מאוד יפים. אנשים מתרגלים לאמנות, אחרי פרק זמן מסויים הם מגלים שהם אוהבים את הצבע או את הכתם", היא מספרת, "היום אמא שלי מבינה את העבודות, גם בזכות ההסברים שנתתי לה. זאת הסיבה שאני עושה הרבה מפגשי גלריה והרצאות ".

ניסים פועלת מתוך אמונה עמוקה, כמעט ילדותית בכוחה של האמנות להשפיע ולשנות. "אני מכריחה את עצמי להיות נאיבית. לצאת מהמעגל של העוני פירושי לפנטז, לבנות עולם דמיוני. ה'מדוכא' הוא מי שה 'מדכא' הצליח לגרום לו להיות - אדם אפור, שהפסיק לחלום ולשאוף. צריך להרגיל את הצופה לאמנות, ואני מודעת לאיטיות של התהליך. אני מאמינה שכמו שהאמנות הצליחה לתפוס אותי, זה עשוי לקרות גם לאחרים".

התערוכה של ורד ניסים, ה"נרקיס", מוצגת בבית "אחותי", מטלון 70 תל-אביב עד 9 באפריל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully