וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

החתיכה החסרה

מיכל אנסקי

30.3.2007 / 9:36

נפשה של מיכל אנסקי מצופה פירורי לחם, שאינם כשרים לפסח. עם זאת, אוכלי קטניות מורשים לנגוס בבשרה החם

אני שוטפת ענבים במים מינרלים מוגזים וכפות ידי קטנות הן

תחרה עדינה מחבקת את שולי שמלתי הלבנה - מאה אחוז כותנה

שיערי ריח אורנים, גולש על כתפיים משוחות קרם יקר על בסיס חמצן

אני שותה עשב חיטה ורואה בי.בי.סי פריים

על מדרגות בית הדין לצדק ישראלי יורד אדם מבוגר מאוד, אולי בן מאה. הוא לבוש משבצות ומחזיק בידו מקל עץ מאיכות פשוטה. השמים מתמלאים עננים והחום הנעים מפנה מקום לאפור-האפור הזה. גם פניו של הזקן אפורות. הוא שימש כעד אופי במשפט גירושין וזהו כנראה תפקידו הרשמי האחרון. כל שייכתב עליו מעתה יהיה מספרים ואותיות מצבה.

הילה אלפרט רואה אותו יורד במדרגות והיא מבינה הכל. היא חוצה את הכביש ומזמינה את הזר המבוגר לביתה, לאכול צהרים. הוא לא שומע אותה, ומחייך בביטול. היא כבר רוצה לוותר, היא רוצה להתגבר על הפילנתרופיה שתקפה אותה משום מקום, אך היא מקווצת אגרופים, וכנגד הרצון רוכנת לאוזנו של המבוגר וחוזרת על דבריה. עיניו הקמוטות נפערות וחושפות שני כתמים תכולים ובוהקים. הוא מהנהן להסכמה באלגנטיות אירופאית מרגשת כזו, שיכולה להיות אותנטית רק בקרב ישראלים מעבר לגיל מסוים. הם צועדים יחד, בלי לדבר, והיא רואה ארטישוקים יפים, קטנים, וקונה אותם. הוא מספר לה שהאוכל האהוב עליו זה לחם עם חמאה והרינג והיא פתאום מאושרת, ופניה מתמלאים אור. הבית שלה רחוק מידי אז הם עוצרים מונית, הזקן יושב מקדימה והילה מאחור שעל ברכיה שקית ירקות. היום הילה היא חבצלת השרון - זו שהייתה חבויה אמש בצילו של ים, הצביעה פתע באצבעה ואמרה 'זה לי ואנוהו', וחסד החל מתעבה בזכותה על תושבי תל אביב הרגישים.

שעון העיצבון הראה חמש. רחוב אלנבי ריק מאדם ורק מכוניות משוויצות בטכנולוגיה נטושה על שפתי המדרכות. במושבות המצורעים בתחילת המאה היו אלה, מגרדים את עורם המתקלף בחרס, וכמותם אני מעלה את חרס-זיכרונותיי באוב. הבדידות תוקפת אותי שאני תועה ברחובות העיר כשהם ריקים. רגעים נדירים של צמצום חמצמץ. זה מתאים לבשר שלי והולך נפלא עם יין אדום.

אני מקבלת מחר ארגז מדמשק. אאסוף אותו מנמל חיפה והוא יהיה ארוז בחבלים צהובים. בפנים נחים להם בקבוקים יפים מזכוכית ובתוכם שמן אפרסמון. נשות דיסקוטקים בדימוס, ימשחו רקותיהן בשמן שלי ויכהו כאבן.

ארץ אוכלת יושביה והעיר מחליפה להם חיתולים. ולא מתוך רחמים אלא כי מצפים ממנה.

יעקב שטיינברג שורר לה, כי רבת-גפים ורבת שלוחות היא, העיר תל אביב, וחדרי-לב לה אין; עיר במזל עכביש. רחל שוררה, כי אזנה של רקפת לא תרכין בבוא העת בבטון מדרכות-המת, ולחשה בליבה, כינרת. משוררים כותבים לתל אביב שירי אהבה ושנאה, מבטלים את חיותה בגנאי-בטון ואת גניה בכיסאות גלגלים ופיליפיניות ואני משוררת על ד' קירות כי צוהר ביתי לא שלי, הוא של נפילי הנסורת, הוא שלכם.


*** מערכת וואלה! תרבות מבקשת להבהיר כי רב הקשרים בין המדור למציאות מקריים ושקריים, וכי כל אסוציאציה מסוכנת היא על אחריות הקורא בלבד***

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully