נתחיל בווידוי כדוגמה טובה לתהליך קיצור הדרכים אליו אני מתכוון: אני לא אוהב עיתונאים. נמשיך: אתם תגידו "רגע, אבל גם אתה לפעמים עיתונאי, אז לבטח אתה שונא את עצמך", והנה, ה'תבנית העיתונאית' אליה אני מכוון הוגשה במשפט הקודם במלואה, דוגמה על ידי התהליך עצמו (כותבים, אני דווקא אוהב, והם יכולים לכתוב בעיתון).
מסתובבים פה הרבה, המון, מלא, מלאן, עיתונאים שחושבים שהם פסיכולוגים. בגרוש. ראיונות מובנים מראש ממלאים דפים, קפיצות למסקנות כבר מוכנות בבית, צורך בלתי נסבר לאנאלוגיות מקצרות תהליכים מוכן יוצא משרוול לא מכובס.
"תענה. או זה או זה ואני אגיד לך מי אתה", זוהי פחות או יותר הגישה השולטת כרגע בשיחות אחד על אחד בתרבות הראיונות שלנו. גישה של דיכוטומיה ללא יציאה לרוחב, ללא שטח אפור שכה מפחיד את המראיין (וכנראה את הקוראים) מלקבל את מה שרצה מלכתחילה. מעגלי כן? גם, אבל יותר משולש חד זווית שבסופה תשובה ומראיין שכבר ניסח את כותרתו העתידית בזמן המתנה בבית הקפה.
השיח הדיכוטומי האווילי הזה (למרות שלפעמים הוא נחמד מה גם שהשופט-פוסל דיכוטומיה הוא עצמו סוס עם רטיות בצדדים), הוא ביטוי נוסף לכלום שיש פה עכשיו, לשאלות תשובות ולא לשיח. ומה הוא ראיון מעולה אם הוא לא שיחתי?
כבר כמה שנים שאני שם לב לעיתונאים (ותסלחו לי, אבל זה דומיננטי בעיקר אצל כותבות), שהמושאים שלהם אינם אלא קריקטורה סטיגמתית, שיצאה מאיזו שיחת מסדרון מעופש של מערכת עיתון של לפני יציאה לראיון; "האמן", "המגניב", "המיוסר", "הנוירוטי", "הרוקר", "חובב הקומיקס". כולם מאופיינים ובו בזמן מתים מעל דפי העיתון, ומשם? לא נותר אלא ישר לקבור את הראיון בעזרת השיח הדיכוטומי; יאללה, ניתן לו שתי אפשרויות, נאפיין, ויאללה.
ומה אתה אומר על נירוונה?
לא כולם, כן? אבל הרב, הרב המכריע נכנע שוב ושוב לעצמו, לא מפתח את עצמו לרוחב, אלא רק קדימה אל המחשבה שלו עצמו שמחכה לו שם, ומה יוצא? אין סירקולציה בין קורא-עיתון-מראיין-מושא. זה הרי תמיד יסתכם ב"אז מה אתה אומר על כוכב נולד?" המעייף. ניסיתים פעם לעשות עם עצמכם סימולציה של ראיון? מה נניח הייתם עונים לשאלה "מה אתה אומר על כוכב נולד?", לעזאזל, מה אני חושב על כוכב נולד, לא יודע. אני צריך שתהיה לי תשובה על כוכב נולד? כמה תשובות יש לזה? מה אומרת הראשונה? מה השנייה? האם התשובה השנייה אומרת שאני מקבל את התרבות הזאת בשביל להראות שאני מקבל? האם יש תשובה אחת? הרי השאלה יכולה להתקיים רק עכשיו, בזמן שלנו, אז שאלות שצמודות לזמן ומקום הן רלוונטיות בכלל? היי! בנאדם יושב בשירותים עשר דקות עם עיתון, למה לא תעזרו לו? הרי ראיונות שמופיעה בהם השאלה "מה אתה אומר על כוכב נולד" זה ראיון שאני קורא תוך כדי השתנה, אבל תנו לי משהו לשירותים, לארוך יותר (בעצם, אתם נותנים לי משהו לשירותים).
אז אם כבר אורך רוח שלא קיים, דווקא אמשיל בסיפור שלא היה:
והאמן, מרוט הוא. בבית, לפני צאתו לראיון, עמד מול המראה והתכונן לשאלה "אז מה אתה אומר על תופעת כוכב נולד?" תשובה מוחלטת לא הייתה לו, אבל אין מנוס - היא חייבת להגיע; שאלה מסוג זה תצוץ כנראה בחלקו השני של הראיון בו העיתונאי ממולו יחפש כעס, או מרמור שיגמר בכותרת עתידית כמו "ל-X יש הרבה מה לומר על תופעת כוכב נולד", אבל באמת שלו עצמו, אין הרבה מה לומר. לא שהוא לא כועס, אבל זה לא כל כך מעניין אותו. הוא חייך כשהעלה בראשו את הסיטואציה בה ישנו אמן אחר שמזמין ראיון מסוג זה; "בואי, יש לי הרבה מה להגיד על כוכב נולד!", דמיין שיחת טלפון להזמנת ראיון ובכך קצת נרגע. אחרי זה צחק עוד יותר כאשר חשב שאפשר לעשות בכך עוד שימושים; "בואי, יש לי הרבה מה לומר על כוכב נולד!", למלצרית שמתעכבת עם החשבון, או "בואי, יש לי הרבה מה לומר על כוכב נולד!", לילדתו שמסרבת לרדת מהנדנדה בגן השעשועים. לאחר מכן שוב לא ידע מה לענות. עוד עשר דקות העיתונאית מגיעה ותשובה ברורה- אין לו.
בידיו היו שתי אופציות שלא תלויות בו; הכללה של דור מסוים דרך אותה פריזמה, או מנגד צידוק מוחלט לכך, שכן, היום, "המדיום השתנה".
הוא חשב על זה אם הוא, בתחילת דרכו היה מצליח בתכנית מסוג זה, אך לבסוף הבין שגם זאת שאלה שהמציאות הנוכחית לא יכולה להתקיים בלעדיה, לכן קטע אותה בזמן. יותר נכון, דפיקות הדלת של העיתונאית קטעו זאת. הם לחצו ידיים, הוא עשה לה קפה והם התיישבו לשוחח.
"ומה אתה אומר על נירוונה", הייתה שאלתה הראשונה של העיתונאית, ובו בזמן הוא הבין שגם היא עברה את אותו תהליך שהוא עבר כשהתכונן לראיון; בכוונה היא פתחה בשאלה שבלעדיה המציאות לא יכלה להתקיים עשר שנים קודם לכן.
הראיון לא התקיים, אבל מאז כאשר כל אחד מהם רוצה להיפגש ללא ידיעת בני זוגם, אס-אמ-אס נשלח כרמז; "אז מה את אומרת על תופעת כוכב נולד" ממנו, ומצידה "ומה אתה אומר על נירוונה".
*הכותב מעוניין לכתוב בכל עיתון שהוא ולסתור את מה שכתב כאן תמורת כסף.