אנושית, אנושית מדי

כמו מרבית הטרנדים, גם הסופיסטיכוסיות פרצו לחיינו בלי אזהרה מוקדמת ובלי תוכן ממשי, למרות שבהתחלה זה דווקא נראה טוב. סוף סוף יש בחורות שאמנם מצליחות לקרוא שיר בלי לעטות מבט עגל, אבל במיטה הן חיות שחבל על הזמן (למרות שחלק מהסטייל הוא קור מנוכר ומייאש). ההתעניינות האקלקטית במרחבים אינטלקטואליים נידחים הפכה לחלק עיקרי מהסקס אפיל, וזה לא משנה ש רובן מחזיקות את ניטשה בכיס רק כדי לתפוס את הסטודנט לפילוסופיה, הסופיסטיכוס המתהווה. העיקר שהאותיות נ' י' ט' ש' ה' מבצבצות כדוגמניות מכיס הסקיני (זו גרסה קצרה של ניטשה, היא נכנסת לכיס).

ברגע שמסיימים תיכון, קריאת פילוסופיה אינה ערובה לכיעור, וזה רק צודק שגם המגזר המשכיל יאחז בבחורות שוות. בעצם יש בטרנד הזה משהו שוביניסטי מאד, שיוצא מנקודת הנחה שכוסית אינטיליגנטית זה חתיכת שוס. גברבריה שוחרי השירה של ארצנו האינטלקטואלית, ששו למראה הסופיסטיכוסיות כמו שבחורי הזרם הדתי-לאומי חגגו את צמתה הקופצנית של מרגלית הר-שפי.

לאט לאט הז'אנר הלך והתמקד, כדרכו של טרנד, גם במראה חיצוני מסוים: וכך אנו נתקלים פתאום תחת כל עץ רענן בבחורות תמירות, דקיקות (אבל עם ציצים גדולים), לבושות מחלצות יעני שיק-וינטאג' שעלו בחנויות יד שניה הרבה יותר ממה שהן שוות, ועושות כאילו הן מדקלמות זו לזו הגיגים של בטאיי ופרקי התבוננות של קפקא, אותן הן קוראות מבעד למשקפים מסוגננים, שחורי מסגרת עבה. וזה כשהן לא מתעמקות בתורת הקוונטים על דשא האוניברסיטה, כשליפגלוס חשקני מעטר את שפתיהן הבשרניות, וחולצה מכופתרת גברית אך קטנטנה מסתירה קצת פחות ממה שאלוהים התכוון.

בימים כתיקונם הז'אנר מעורר חיבה עד מאד, אבל גם חמץ הוא דבר מקובל עד לפסח. פתאום הוא הופך למוקצה מחמת מיאוס. במסגרת ביעור החמץ, תנו שבוע חופש לבודלר, אינדי ולאקאן, ורק שתדעו, המשקפיים האלה הרבה, אבל הרבה, יותר מדי גדולים עליכן.