דיבור נגוע

בראיון שנתן למגזין "Slices" אמר מנהיג כנופיית הטכנו המיליטנטית אנדרגראונד רזיסטנס, "מאד" מייק בנקס, "Cats need to put shit in perspective". ההקשר בו אומר בנקס את המשפט הוא חסר משמעות, כי לצורך העניין הוא מיטיב לתאר את הבעייתיות בשיח התרבות הישראלי – אין פרספקטיבה, מידתיות, יחסיות ופרופורציות.

השיח כיום הוא מתלהם, נגוע באינטרסנטיות ומחנאות, ואני לא מתכוון רק לעובדה שמירי בוהדנה מופיעה על שער גיליון פנאי פלוס, ששייך לרשת ידיעות תקשורת, משום שהיא מיוצגת בסוכנות לוק השייכת לאותם גורמים. לא – המטרה אליה אני מכוון היא הרבה פחות יומרנית מחד – קטונתי מלהיות הרגולטור שלעולם לא יצמח כאן – אולם נשגבת ורחוקה מאתנו באותה מידה. אני מדבר על הטוטאליות של התנהלות שעיקרה הוא "או שאתה אתנו, או שאתה נגדנו", שדורסת בדרכה כל חלקה טובה של אובייקטיביות וכנות; על כך שיוצרים, אמנים ומעריצים ממהרים לברוח, תוך כדי רידוד המשמעות של טעם אישי ואחריות כלפי היצירה שלהם, למקום שבו "הכל אישי" ו"הכל מקנאה" – גישה שלוקחת כנקודת מוצא את הפחד הנושן של המבקר הישראלי לפגוש את מושא הביקורת שלו במכולת, או גרוע יותר, להזדקק יום אחד לשירותיו או עזרתו.

קחו כדוגמה את מקרה האבטיפוס בו מבקר פלוני צפה בסרטו של במאי אלמוני ולא אהב את מה שראה. לא אהב עד כדי כך, שפרסם ברבים את רשימותיו, שכן זהו מקצועו, ומחויבותו נתונה ראשית – עם כל הכבוד ליוצר ולדרך החתחתים שעבר עד שהגיע אל הנחלה – לקוראיו (ומדובר כמובן במקרה היפותטי ולא בסיטואציה קונקרטית). אבל בתרבות ה"שמור לי על החניה אני רק קונה סיגריות ומגיע", האופציה כי המבקר פשוט לא אהב את הסרט אינה קיימת, ובראיון הראשון שייערך עם הבמאי הוא ימהר לומר עד כמה רבה הטינה שרוכש לו זה, ועד כמה רב הדם הרע שזורם ביניהם מזה שנים, ולא יאמר, חלילה "כן, מבקר זה או אחר לא אהב את הסרט, וזו זכותו" (וזה לפני שהוא יוכל להסתכל על עצמו במראה ולומר "כן, הסרט הזה באמת לא משהו").

משום שאין כאן שום מקום לטעם אישי: כי בסופו של דבר, גם אחרון הבמאים השמאלנים-אקטיביסטים מגיע ממנטאליות-המילואים שבה כולם חייבים לכולם רק על שום הפמיליאריות, ואם הם חורגים ממנה כנראה שיש כאן מניע אישי. וזה לא שהוא לא אהב את שוט הפתיחה, או חושב שהמשחק מוגזם והתסריט מופרך – זה רק בגלל שזיינתי את אחותו.

אם נמשיך לרגע את האנלוגיות הצבאיות, הרי שלכל שבת יש מוצאי שבת ולכל במאי-יוצר-מפיק-תסריטאי יש את צבא מלחכי הפנכה שלו – אלו שעבדו איתו עוד מהתקופה שהשלים הכנסה כעיתונאי – שידאג לשרוף את מי שהעז, חס ושלום, לצאת נגדו (ועל הדרך יסננו בינם לבין עצמם שאכן, הסרט היה די מחורבן).

מקרה קלאסי נוסף, בן דוד נכה של מתודת ה"הכל אישי", הוא היעדר היכולת להעלות ולהנמיך רזולוציה בהתאם לסיטואציה. הנה, רק בשבוע שעבר יצאתי להגנתם של נינט והראל סקעת אחרי שיהורם גאון החליט לטנף עליהם. המסקנה של הקוראים הייתה – או שאני עובד אצל טמירה ירדני, או שאני מעריצה שרופה של סקעת (סקעתית, בעברית), שולחת אס-אמ-אסים אובססיבית, שלא מכיר את פועלו של יהורם גאון ולא מסוגל להעריך את תרומתו בגלל שכל השכלתי המוזיקלית נובעת מ"כוכב נולד".

דוגמה נוספת לדבר מצויה בשיח שמנסה ליצור מדור כמו באסה או קלאסה -פירוק לגורמים של שירים מכוננים ובדיקה מחודשת שלהם, בקונטקסט שונה. והנה, כאשר כותב כאן רונן ארבל שלמרות אהבתו ללד זפלין, "מדרגות לרקיע" הוא שיר מעאפן, מיד קמה צעקה גדולה שעיקרה, אם לנסח זאת בעדינות, היא "לך תשמע בריטני". מכיוון שפינק פלויד - שם קוד בלבד - מסמנת בישראל סוג של נאותות שחייבים לדבוק בה, כל סטייה ממנה תהיה, תמיד, מופת של טעם רע.

גם הניסיון לבקר את האלטרנטיבה נידון מראש לכישלון כשהשיח עסוק בראסיות לפרצוף. ראשית, משום שזה הסולד מעשייה שאינה בזרם המרכזי, מיד ייחשב למשת"פ של הפלייליסט, עבד של ההגמוניה השולטת, או לסתם בעל טעם רע (לא אהבת את דפנה והעוגיות או רונה קינן? זה בטח בגלל שאתה מעריץ של מירי מסיקה).

ההיבט השני הוא שעבור אלטרנטיבה – כל אלטרנטיבה – הביקורת צריכה להיות מגויסת. אם הייתי מקבל שקל על כל הפעמים ששמעתי את המשפט "למה אתה לא מפרגן? עד שמישהו מנסה לעשות כאן משהו טוב" כבר מזמן הייתי קונה את הסינמטק, הורס אותו ומקים במקומו טורטיה בר – במקום שמנגן מוזיקה אלטרנטיבית אסור לומר מילה על הסאונד; מקום שמקרין סרטים איכותיים, זהו חטא לכפור באיכות המסך; תחנה שמשדרת מוזיקה ואינה גלגל"צ, אל לנו להעיר לה על טעמה המיושן, משום שבכך נחליש כל סיכוי לשינוי. איכותם של השינוי והשוני, היא כבר פריפריאלית במקרה הזה.

כלומר, על אריק ברמן יכולים כל המבקרים להתלכלך חופשי וקרן פלס יכולה להיות אנלוגיה ודימוי בהקשרים מעליבים בכל כתבה על מוזיקה בשנה האחרונה, אבל לך תנסה להגיד מילה רעה על "The Girls" – ואני בכוונה נותן כאן דוגמה ללהקה שאני מאוד אוהב – ותראה איך הפכת לאויב הרשמי של הרוק.

אבל אלטרנטיבה לשם אלטרנטיבה היא נזק לא פחות טראומטי לתרבות המקומית. אין בה טעם ואין לה מהות, וכל עוד המצב נמשך כשמגוננים עליה משל היתה עובר בפגיה, לא נגיע לשום מקום.זה לא שאין טעם בפרגון - בוודאי כשמודעים לעובדה שבכל סצינה ישנם תהליכים שיש לעודד אותם - אבל הפרגון לשם הפרגון עצמו, רק על שום הניסיון ורק משום שהוא הגיע מהזירה המקומית, הוא הנחת הבסיס שמשאירה את התרבות להתבוסס בבינוניות שלה. אם לחזור שוב אל מאד מייק באנקס, "Cats need to put shit in perspective".