וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

זה זמן כסף

שרון אריאלי

4.4.2007 / 10:30

יזהר אשדות מסכם את הפיכתו לנביא הפלייליסט בזמן שכנסיית השכל מראים באוסף שלהם חיוניות מפתיעה. שרון אריאלי רוצה הארד רוק

במהלך הנסיעה, הקצרה או הארוכה שנקראת "חייו של מוזיקאי", האוסף הוא תחנת הדלק שבה יוחלט האם יש בכלל טעם להמשיך. אחד הפרמטרים המכריעים, הוא הנוף שנשקף מחלו המכונית. כשטום ווייטס מוציא את "יתומים", האוסף המשולש והמדהים שלו, ברור למדי שגמדים, פיסחים ושיכורים הם עדיין החברים הכי טובים במוחו. זהו לא אוסף של סיכום קריירה, אלא פתיחה של ערוץ מקביל למי שגם ככה לא ברור באיזה עולם חי.

הדמיון היחיד בין טום ווייטס ליזהר אשדות, הוא ששניהם נעזרים בנשותיהם ככותבות מילים. אם יש משהו שמציל את הקריירה של יזהר אשדות מאותו "כביש לכיוון אחד" (כשם שירו החדש באוסף), זהו האופל הספרותי של אשתו, שמנסה להכניס את העיוות במוזיקה הנורמלית עד להתפקע של אשדות. כמוזיקאי, המסלול שאשדות עושה מהרוק המנופח של "תיסלם" לקריירת הסולו חסרת הפניות והעיקולים שלו (גם לא באלבום הקצת יותר נועז שלו "זמן קסם"), הופכת אותו לסטינג ישראלי, כלומר אמן שהפסיק לחלום ובוודאי לצעוק מרגע שגילה את יופייה של המוזיקה הקפיטליסטית. אשדות, והאוסף החדש והמדויק מאוד בעריכתו מבהיר את זה, נע על קווים מוזיקליים שלא משתנים, מה שלא גורע מהחשיבות שלו: האופן שבו אשדות מנטרל כל אלמנט מעניין במוזיקה שלו, היא שעצבה את דרכו של הרדיו הישראלי לאורך שנות ה-90, ולא פחות חשוב מכך, היא שמגדירה את גישתו במפעלו החיוני באמת: ההפקה המוזיקלית.

יזהר אשדות הוא מלחין המוזיקה הרכה המושלם. אחת הסיבות שהאנפלאגד המיתולוגי ב"הארד רוק קפה" (שמצורף כ-DVD לאוסף) הפך לרב מכר היסטרי ולאבן דרך בתולדות מדינת הסוף שבוע הרגוע, היא הגילום המושלם של אשדות המפיק דרך שיריו. הלהיטים שלו ("בכל פעם שאני מתאהב","במרחק נגיעה מכאן" למשל) בנויים על פריטות עדינות במשקלים אהובים ומוכרים, ומאופיינים בקול המחניף שלו, כשאשדות משתמש בכל הידע האולפני שלו בכדי לעצב צליל מזדמזם עד אימה. בהפקותיו המוזיקליות מאז הבכורה של החברים נטאשה והלאה (בין אתי אנקרי למוניקה סקס ועד הראל סקעת), אשדות הוא לא פחות מנביא של הפיכת הפלייליסט לחזות הכל.

בהפקה המוזיקלית שלו הוא לא כופה את הצליל שלו, כמו רן-שם טוב למשל, אלא מלטף לו את האגו ומעסה אותו בשמן עם ניחוחות וורדים. הוא לא מטלטל את המוזיקאי שמולו לחשיבה אחרת, אלא עושה את מה שהוא יודע: לוקח כל שיגעון וניצוץ אמנותי והופך אותו לכדור הרגעה מעקר. לכן השירים החדשים באוסף נבלעים (מזל שמוקי שם בכדי שנבדיל) בים של קוקה קולה מוזיקלית, כי אשדות, והאמנים שבוחרים בו כמפיק הולכים רק על הקווים. לכן יזהר אשדות הוא אבטיפוס לחבורת מוזיקאים שלעולם יחשבו שהביטלס תמיד יותר גדולים מהסטונס, ושבאופן כללי כוורת זה הכי מגניב שיש. לכן האוסף שלו הוא התיעוד המושלם של השורה החשובה ביותר של מעריץ אשדות וותיק: "אין רוק'נ'רול בעברית".

יזהר אשדות, "הלילות שלנו" - אוסף שירים (NMC)

אני מאמין בה

כשכנסיית השכל הבינו ש"אין רוק'נ'רול בעברית", שמעון אדף כתב להם את כתב הכניעה של שנות ה-90 ליזהר אשדות: "אין שום דבר סקסי ברוק'נ'רול/איזו מן אשליה בורגנית זו". חסרונו של השיר הזה באוסף החדש של הכנסייה הוא הליקוי המשמעותי ביותר שלו, בהישג היפה אל מול האשדותיזציה של המוזיקה הישראלית. כנסיית השכל נותנים את המפתחות לעמי רייס, שלהקתו אלג'יר ז"ל היא זו שעוררה את הכנסייה מהתרדמת שתפסה את חזן. רייס עיבד מחדש 26 משירי הכנסייה במגוון סגנונות מתוזמרים יותר ופחות, ומחזיר לכנסיית השכל את החיוניות בשירים: פתאום הגרון של חזן בוער, התופים מצליחים לזוז, והעולמות הגבוהים נמוכים של כנסיית השכל מתערבבים לכדי פיצוץ של בלוז קורע שמיים ותפילות בחצוצרה. אין כאן שירים חדשים, אבל בהחלט יש כאן דרך חדשה שמצדיקה את המשך קיומה של כנסיית השכל ככוח יצירתי. אפשר היה לסכם כאן את דרכה של הכנסייה עד כה, לכתוב על השירים המעולים בחלקם הלא קטן, אבל, כאמור, כנסיית השכל עוצרים כאן כדי לתדלק מחדש מכונית שהיה נדמה שהיא בדרך לשחיטה, ועכשיו היא נראית כמו משהו שידהר עוד כמה שנים טובות.

כנסיית השכל, "אוטוביוגרפיה" (בארבי רקורדס)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully