מה ישראלי בעיניך?

בתקופה שבה חברות התקליטים מתקשות להתקיים, ברור לכל למה השוליים של האלטרנטיב לא מיובאים הנה באופן מסודר. אני לא מדבר על ברייט אייז והסטרוקס - לאלו דווקא יש כאן קהל נאמן שאולי ירצה ביד, אפילו יותר ממעריציה של שקירה, עותק מקורי מושקע ולא יסתפק בכמה קבצים וירטואליים. מה שקשה למצוא פה זה את האלבומים של האמנים הבאמת קטנים, כאלו שאפילו לא עשו מספיק כסף בכדי לממן לעצמם אולפן פרטי ומהוקצע בבית.

הלייבל וחברת ההפצה הצעירה Men of Israel מנסה לשנות את המציאות הזו. תהרגו אותי ואני לא אבין מה המנגנון הכלכלי שמניע את אנשיה, אבל מה שהם עושים בהחלט ראוי להערכה - פתאום אמנים של K Records (כמו קימייה דוסון וקאלווין ג'ונסון), של Secretly Canadian/Jagjagwuar (כמו ג'ולי דויירון ואוקקרביל ריבר) ושל Asthmatic Kitty (הלייבל של סופיאן סטיבנס), מוצאים את דרכם לארץ, וזה לא עניין של מה בכך.

בין כל היבוא שלהם, בימים אלו מגיעים הנה בעזרתם שלושה אלבומים צנועים למדי. אלבומים נטולי שיק ומחוסרי גימיקים, ואני לא בהכרח מתכוון לזה כמחמאה. שלושתם יפים, מקסימים אפילו, אבל באף אחד מהם את השטיק הזה, ששמים לב אליו תוך רגעים ספורים. יש בהם כל כך הרבה שכבות ואף אחת לא בולטת על השאר. אם גילתם שכבה אחת שבאמת עושה לכם את זה, כנראה שמצאתם את האלבום שיעשה לכם את החודש, ואם לא התמזל מזלכם, תסכימו שמדובר ביופי של מוזיקה, אבל תשכחו איך קוראים ללהקות האלו תוך דקה.

רק אמרתי "אין גימיקים" וכבר קפצתי להרכב שיוצר פוסט-רוק, ז'אנר שהגימיק היחיד שלו הוא שקוראים לו פוסט-רוק. מדובר במוזיקה שמשתמשת בכלים קונבנציונליים של רוק בכדי ליצור משהו אחר - אפי, מתמשך, נבנה ומאוד אמוצינאלי. אפשר להגיד הכל בעזרת המילה "Mogwai" - להקה שעשתה לפוסט-רוק את מה שמקדונלדס עשו להמבורגר, אבל יש עוד לא מעט להקות כאלו (חוץ מלבנון המקומית). אחת מהן היא Explosions In The Sky, רביעיה טקסנית, שבדיוק הוציאה את האלבום הרביעי שלה, שזכה בשם המקסים "All of a Sudden I Miss Everyone".

את האלבום הפיק ג'ון קונגלטון, שעבד בעבר עם 90 Day Men ו-Modest Mouse, וגם קפץ לעולם השחור והפיק את הרוטס, אריקה בדו ו- R. Kelly. את המוזיקה העמוסה של Explosion In The Sky הוא לא שינה הרבה, אבל גרם להם לעשות הדבר הכי טוב שיכול לקרות לכל מוזיקאי - להוסיף פסנתר לגיטרות הרבות, הבאס והתופים (שימו לב ל-"What Do You Go Home To?" ותבינו). התוצר, כיאה לז'אנר, מלא בתהפוכות - ממלודיה רגועה מגיעים אט אט להתפרצות חסרת מעצורים וההפך. שווה לגמרי. בעיקר אחרי הסערות הפנימיות שמביא איתו החג המשפחתי המקולל הזה.

אקספולזיינס אין דה סקיי, "All of a Sudden I Miss Everyone"
(M.O.I / Temporary Residence)

כמו שבכל אייטם על פוסט-רוק מזכירים את Mogwai, בכמעט כל ביקורת ב-2007 מזכירים את בריאן ווילסון. נכון - וילסון הוא לא מקור השראה חדש, אך נדמה שהשנה הזו תהיה עבור הביץ' בויז מה ש-2004 היתה עבור גאנג אוף פור. אז אחרי שהיללו את פאנדה בר בכל חור, הגיע הזמן לעבור אל Bensard Lakes, שגם הם יודעים לאמץ חזק את אותן הרמוניות ווקאליות של ווילסון.

הם באים אלנו ממונטראול - בדיוק כמו ארקייד פייר, קלאפ יור הנדס וברוקן סושייל סין (ובעצם כמו כל מיני אחרים שהם לא אוף מונטראול). הבאסיסט שלהם מוכר למדי בסצנה הקנדית שמתעצמת לה מיום ליום - הוא המפיק של וולף פרייד, סטארס ואחרים. בבסנרד לייקס, הוא מוכיח שגם כיוצר עצמאי הוא מוצלח (טוב, לא ממש "עצמאי", יש שבעה אנשים בחמולה הקנדית הזו), ו- "The Besnard Lakes Are The Dark Horse", האלבום השני והחדש של בסנרד לייקס, מציע ספייס-רוק מהפנט ומשויף, שלרגעים מתבלבל עם אינדי-פופ ושוגייז אווירתי, ובכלל, מגוון למדי.

ב-"Devastation" תחשבו על ספרקלהורס, ב-"For Agent 13" על באקסטר דורי. ב-"Because Tonight" על אנימל קולקטיב, וב-"And You Lied To Me" על ספירוצ'ואלייזד. אחרי שתי האזנות תפסיקו לשייך אותם לאומנים אחרים ותבינו שיש להם סאונד משל עצמם. מעניין רק אם בסוף תגידו על אומנים אחרים שהם נשמעים כמו בסנרד לייקס.

דה בסנרד לייקס, "The Besnard Lakes"
(M.O.I / Jagjaguwar)

Odawas מגיעים מאינדיאפוליס, הם נקראים על שם שבט אינדיאני והם עושים מוזיקת אינדי. זה מצחיק. המוזיקה שלהם פחות משעשעת - בעיקר זו שנמצאת על אלבומם השני, "Raven and the White Night". גם עליהם אפשר לומר שהם מושפעים מבריאן ווילסון, אך הם מגיעים אליו מהכיוון השני - המלנכוליה הכבדה שלהם מורגשת בכל אחד מהרגעים שנמצאים על אלבום הפולק הפסיכדלי הזה, שלעיתים מזכיר פסקולים של סרטים מהאייטיז, ולעיתים סתם עמוס בכאב ורחמים עצמיים.

ברגעים שהם מנסים להרשים בניסיוניות, הם הופכים לקלישאה של הז'אנר - כמו למשל בשיר "Love Is... (The Only Weapon With Which I Got To Fight". אבל כשהם נשארים במינימליות העצובה הם יודעים ממש לרגש, כמו למשל ב-"The Ice". הכל שאלה של איפה תתפסו אותם.

אודווז, "Raven and the White Night"
(M.O.I / Jagjaguwar)