כמה פעמים ספרטה עד עשר

מאוד קל להצית דיון אקטואלי על ההקבלות-לכאורה בין המתרחש ב"300", סרטו של זאק סניידר, לבין המרחב הגיאו-פוליטי בו מתנהלים כרגע המערב ואירן. ואכן, הדיון הזה הוצת, וככל שהוא תופס תאוצה ונפח, הוא נראה יותר ויותר אבסורדי. כי פרנק מילר, יוצרו של הרומן הגרפי עליו מבוסס הסרט, וסניידר הבמאי, רחוקים מהלהבה הזו - כמה מתאים להשתמש בביטוי הבא – כמרחק מזרח ממערב.

הסיפור אמנם מבוסס על קרב היסטורי אמיתי ממלחמת יוון-פרס, כחמש מאות שנה לפנה"ס, בו עיכבו 300 לוחמים בהנהגת המלך ליאונידס מספרטה, את צבא האימפריה הפרסית האדיר של המלך חשיארש ("קסרקסס" ביוונית, וככל הנראה "אחשוורוש" המוכר לנו מחודש אדר) – אך "300" אינו שיעור היסטוריה, הוא ערבוביה של קומיקס, מיתולוגיה ופנטזיה. "300" מלא בדימויים ובדמויות בדויות, בפילי ענק ובתפלצות אדם, בגיבנים מעוותים ובאורקלים מרתיעים. למעשה, ה"פריט" הכי פשוט כאן, מה שמעצים את המיתוס והפנטזיה, הם הלוחמים הספרטניים עצמם, צבא של מייקל-לואיסים עתירי קוביות, שמורכב כולו מחיילים פשוטים, כאלה שעוצמתם טמונה בציות עיוור לחוקיה הצבאיים של ספרטה.

סניידר הוא כנראה אחד האנשים הכי קו?לים שעובדים כרגע בהוליווד. את סרטו הראשון, הרימייק המאוד מוצלח של "שחר המתים" (2004) ביים רק בגיל 38, אחרי קריירה מוצלחת שהתמקדה בקליפים ופרסומות. רק לשמע שם החברה של סניידר ואשתו דברה, אפשר להעריץ אותו: "Cruel and Unusual Films". השניים חתומים על הסכם הפקה והפצה עם וורנר בראדרס, ואחרי "שחר המתים" ו"300" המצוינים, הפרויקט המשותף הבא שלהם, הוא נכון לעכשיו הסרט שאני הכי מצפה לו ב-2008: "Watchmen", על פי אחד מסיפורי הקומיקס החתרניים והמעניינים ביותר שנעשו בעשורים האחרונים, מבית היוצר של אלן מור ("ונדטה").

כך שהחדשות הטובות שמביא "300", מלבד היותו אחלה סרט, הן ביסוס מעמדו של סניידר כבמאי עולה ובעל כוח מול האולפנים, וכן המשך עבודתו של פרנק מילר – שונא אולפנים ידוע – בהוליווד הממסדית. לאור המקרה של מילר, ששנים סירב לעבוד על סרטים, מעניין לראות את שיתוף הפעולה עם אלן מור, שלוקה באותה שנאה תהומית למנהלים הוליוודים וביקש להוריד את שמו מ"ונדטה". "300", כך נראה, ייתן לסניידר משנה תוקף לחופש האמנותי שלו. ההתעקשות שלו להשאיר את הסיפור של מילר אלים, סקסי ובוטה, הביאה לדירוג R (עד גיל 17 בליווי מבוגר) של הסרט – מכת מוות למוצרים הוליוודיים להמונים. אך הבאזז החיובי לפני ואחרי הפתיחה, הביאו לגריפת מזומנים בהתאם (מעל 300 מיליון דולר הכנסות עולמיות בתוך כחודש).

ההתעקשות על אופיו של "300" הביאה גם קופת מזומנים דלה לתקציבו של סניידר – 65 מיליון דולר, כמחצית מתקציבי "המייג'ורים", אותם סרטים בז'אנר דומה שתראו ממאי ועד ספטמבר. לאור זאת, עוד יותר ראוי להעריך את העשייה של הבמאי הזה, שבאמצעים טכניים מהוקצעים, קאסט אנונימי למדי והפקה מהודקת, הביא משמעות חדשה למושג "ספרטני" והוציא, נגיד זאת בפשטות, סרט בן זונה.

קשה לי לשווק את "300". כלומר, קשה לי לסנגר עליו מול שונאיו. זאת, מהסיבה הפשוטה שכל מה שהם יגידו – יהיה נכון. הדרך היחידה ליהנות מ"300", במקרה שאינך בן 13 מחוצ'קן ונלהב, היא לצרוך אותו בקונטקסט שבו הוא נעשה: סרט קו?לי שהוא עיבוד מוצלח – אך מקורי – לרומן גרפי מהולל. ככזה, הוא פועל לפי החוקים והשפה של מקורותיו - "מאדיר" את הערך הוויזואלי והאסתטי ו"מפשט" את הערך הסיפורי. כך, ב"300" אין נרטיב של ממש, אין דיוק היסטורי – רחוק מכך, וגם הרומן הגרפי הוא נקודת מוצא דומיננטית, אך לא הכתבה אחד לאחד של המקור לעיבוד הקולנועי, כמו למשל ב"עיר החטאים" של רוברט רודריגז, שנעשה גם הוא על פי פרנק מילר. וכל זה, כדי לשרת את החזון של סניידר, שהוא פשטני – במובן החיובי של המילה: כמה שיותר פאן, כמה שיותר אסתטיקה, כמה שיותר אקשן. Joy-Ride מלא קלישאות ובומבסטיות. הקולנוע של סניידר הוא חווייתי כמו מתקן בלונה-פארק, והצריכה שלו צריכה להיות בהתאם. כלומר - בידיעה שיש כאלו שיקבלו מזה בחילה.

ההקצנה ב"300" היא לכל רוחבו של הסיפור, מהדימויים החזותיים וכלה באלה המטאפוריים: הפוליטיקה, האהבה, הלחימה, המוות - הכל זוכה לתוספי-דלק והופך ל"היפר". הצבעוניות שבחר סניידר לסרט היא של ברונזה כרומטית, שונה למדי מהרומן. כמעט כל הסרט צולם באולפן, כנגד מסכים ירוקים וכחולים, מה שכמעט ולא גורע מהתחושה הנינוחה של הצופה (מידת השימוש באנימציית מחשב מזכירה יותר את שלושת הפריקוולים של "מלחמת הכוכבים" מאשר סרט כמו "סקיי קפטן", לדוגמה). ובמקום הזה, שבו הכרומטיות הנוגה היא אחת מיכולותיו של מחשב אפקטים עוצמתי - ולא בחירה של צלם בעל עין אמנותית, נכנס "300" לנישה קולנועית ותרבותית צרה אך מהנה. הוא מוצר מהונדס היטב, באופן שאינו גורע מהגרעין האמנותי שלו. לצורך העניין, אפשר להשוותו לקינוח תעשייתי נורא טעים, שאיכותו נמצאת איפשהו בציר שבין קרטיב לימון צורבני, לפונדנט שוקולד מפונפן במסעדת יוקרה. גלידה פיצוץ של מקדונלדס, נגיד. ופייר, כמה בא לכם גלידה פיצוץ עכשיו, נכון?