איזו מוזיקה את שומעת במהלך העבודה?
אני שומעת טום וויטס אם אני עובדת בסטודיו. כשאני מצלמת בחוץ אני עובדת ללא מוזיקה. בבית אין לי ברירה אלא לשמוע רגאיי, זה אחלה וזה טירוף.
מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?
קריאה מזינה אותי יותר מכל סרט או תוכנית טלוויזיה. למען האמת איני צופה כלל בטלוויזיה. יש פן סיפורי בעבודותיי, בעיקר באובייקטים המצולמים ובצילומי הנוף. הסופרים שהכי הרשימו אותי לאחרונה הם קפקא ומישל וולבק. ספר נוסף שהשפיע עליי הוא "החלל הריק" של פיטר ברוק, בו הוא מספר על הגישה שלו לתיאטרון.
עוד בוואלה!
אילו אמנים ויצירות השפיעו עליך?
אמנים שונים מתקופות שונות משפיעים עלי: היחס של רמברנדט, וולאסקז ואמני טבע דומם הולנדים לאור, יחסו של מודליאני למודל המצויר בדיוקנותיו. צלם עכשווי שהשפיע עלי ביותר בחושניות של עבודותיו הוא ג'יאקומלי האיטלקי.
איזה נושא חברתי יכול להקים אותך מהכורסא לפעול?
בגלל החברה והחינוך הסובייטי שגדלתי בצילם יש לי התנגדות לכל פעולה חברתית מאורגנת.
לא כולל פסגת זאב
מהם הרגלי הגלישה שלך?
הרשת נהדרת מבחינת הקישור בין אנשים, למרות שאני לא ממצה את הפוטנציאל התקשורתי הזה בעיקר מחוסר זמן.
מה היית משנה ברחוב מגוריך?
אני גרה ברחוב בצלאל בירושלים, ולא הייתי משנה כלום. אולי הייתי מקרבת אותו קצת לתל אביב. ירושלים על כל צדדיה משפיעה מאד על היצירה שלי . זו עיר מלאה במיסטיות ותחושה נוסטלגית , לא כולל פסגת זאב.
מה הרינגטון שלך?
אחד כזה שאני יכולה לשמוע גם ברחוב רועש.
למי היית מכניסה מכות?
לאף אחד . אני לא בקטע של להרביץ למישהו, ואני די חלשה פיזית.
את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?
הייתי מזמינה את טום וויטס לבקבוק וויסקי, על חשבונו.
מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?
סבא שלי תמיד האמין בכישרוני ותמך בי. הוא נפטר לפני כמה שנים. הייתי רוצה שהוא יראה לאן הגעתי ביצירותיי.
מה ההתמכרות שלך?
ההתמכרות שלי כל-כך סודית שגם אני לא יודעת עליה.
עוד בוואלה!
עוד בוואלה!
תיק עתונות:
מאשה דוחובינה-הררי (29) היא חלק מ"הסצינה הירושלמית החדשה". לא מדובר בעוד כותרת שהכתיר איזה עיתונאי מקומוני, אלא שם רשמי של חבורת אמנים ישרא-רוסיים, שחיים ופועלים באזור חיוג 02. קבוצת האמנים כוללת את אנה ומקס אפשטיין, אנדי לב, אינה פולנסקי, דמיטרי פת, בוריס שפיצן וזויה לזינסקיה, כולם בוגרי בצלאל שיוצרים בתחומים שונים, מפיסול קרמי ועד צילום, שכעת מציגים תערוכה קבוצתית בגלריית "החווה" בחולון.
החבורה התגבשה לפני כמעט שלוש שנים, לאחר תערוכת הגמר בבצלאל. מייסדי הקבוצה פנו לדוחובינה לאחר שראו את העבודות שלה, והציעו לה להציג יחד, כקבוצה. חלק מחברי הקבוצה הכירו בזמן הלימודים, וחלקם חברו יחד עוד קודם לכן.
בניגוד לגל ההגירה השלילי של בוגרי בצלאל מהעיר, אנשי "הסצינה הירושלמית החדשה" רואים בעיר מקור השראה לעבודותיהם. "ירושלים היא עיר שמשדרת מסתוריות", אומרת דוחובינה, "אפשר כמובן למצוא את זה בערים אחרות, אבל בירושלים יותר קל להתחבר לתחושה הזאת".
מלבד חיבתם לעיר, חוט מקשר נוסף ביניהם הוא כמובן ארץ הולדתם. האם המוטיבציה לחיבור היתה על בסיס אמנותי או מוצא? דוחובינה מנסה לענות על השאלה: "העבודות שלנו מאוד שונות, אבל יש קו פנימי שמאפשר לנו להציג יחד. יכול להיות שזה קשור לשורשים. הבסיס התרבותי הוא אותו בסיס, גדלנו על אותם דברים: אגדות, סרטים, אמנים מסויימים שאנחנו מכירים. זה קשור כמובן גם לצנזורה שהיתה שם".
לחברי הקבוצה, ולדוחובינה בפרט, יש קשר חזק לתולדות האמנות. "גדלתי בתוך זה, ואני מרגישה מחוייבות להתייחס לזה", היא מסבירה, "לפעמים זה קורה באופן לא מודע, כי התמונות כבר יושבות בראש, ולפעמים להיפך: באחד מימי השלג בירושלים, הסתכלתי על גן סאקר והאנשים שם נראו לי כמו סילואטות קטנות. מייד חשבתי על ברויגל, ואחר-כך צילמתי".
למרות הקשר לשורשים העבודות של חברי הקבוצה שונות מאוד מאמנות רוסית עכשווית, באותה מידה שהן שונות מהמיינסטרים הישראלי. "זה ערבוב של מה שבאנו איתו, ומה שקיבלנו כאן" היא אומרת, ומנסה לעמוד על הקשר בין חברי הקבוצה: "לכל אחד מאיתנו יש מיומנות גבוהה מאוד בתחום בו הוא יוצר, ואצל כולנו יש דגש על אסתטיקה, יש לנו חוש אסטתי משותף במובן מסויים".
התערוכה הקבוצתית נקראת "המוזיאון ההזוי". דוחובינה מנסה להסביר את משמעות השם. "התערוכה היא מעין מוזיאון קטן, חלל עם אובייקטים שנראים קצת מוזר. העבודות של כולנו הן הכלאות בין מבט ריאליסטי למבט הזוי, שיש בו עיוות של המציאות ". כדוגמא היא מתייחסת לסדרת הפורטרטים האחרונה שלה, הנבנית בתוך רקעים דמויי תפאורת תיאטרון שהיא תופרת בעצמה. "אני מנסה לבנות מציאות אחרת", היא מסבירה, "זה ערבוב של המציאות כפי שהיא משתקפת בעייני, הדמיון שלי, וזיכרונות עבר".
עבודה נוספת שלה, שלא מוצגת במסגרת הקבוצה, היא צילומי לילה בממילא, מתחם ירושלמי בו שוכן בית קברות מוסלמי עתיק. לאחרונה עלה בית הקברות לכותרות בגלל "מוזיאון הסבלנות" שעתיד לקום מעליו, שעורר מחאה של אנשי דת מוסלמים. דוחובינה תמיד תכננה לצלם שם, אבל הבניה העתידית המריצה אותה להתחיל בפרוייקט. "הרגשתי שאני חייבת לעשות את זה", היא מספרת, "זה מימוש של התפקיד שלי כצלמת, לתעד משהו שהולך להעלם, ויישאר רק בצילום".
"המוזיאון ההזוי", "החווה" גלריה לעיצוב ואומנות, רח' המלאכה פינת רח' הנחושת, אזור התעשיה חולון. אוצר ראשי: אריה ברקוביץ', אוצרת התערוכה: אירנה גורדון.